ויהי אור

בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ׃ וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ עַל־פְּנֵי תְהוֹם וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל־פְּנֵי הַמָּיִם׃ וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר וַיְהִי־אוֹר׃ בראשית א, א-ג

בקריאת הפרשה הראשונה של התורה השנה, נראה לי שסיפור הבריאה לא באמת מתחיל בבריאת שמים וארץ כפי שנראה לי עד עכשיו. בריאת השמים והארץ כבר הושלמה כשהסיפור מתחיל. מעשה הבריאה הקונקרטי הראשון שהמקרא אומר לנו הוא מתנת האור. למרות שאור, אור ה' תמיד היה קיים והיה קיים לפני כל בריאה, ההיסטוריה חושפת את מתנת האור הזה בעולם לאחר שנוצרו שמים וארץ. המילה הראשונה של הבורא היא: יהי אור. כאילו השמיים והאדמה שימשו רק נוף פשוט למשהו הרבה יותר מלכותי.

כאשר האדון יוצר משהו בחיינו, הדבר החשוב הוא לא המתנה עצמה, אלא האור שמתלווה אליה. זה לא כל כך חשוב לדעת איך נבראו השמיים והארץ, כמה זמן, כמה מלאכים יש כאן, וכמה אנשים יש שם, כי בלי אור ה' לא היה כל זה הגיוני. השאלה הגדולה היא טובה, האם יש אור או אין. כי מה שה' יוצר הוא חסר ערך בפני עצמו, אם לא יוסיף את האור שלו, אם לא ימלא אותו באדם ובמטרתו שלו. אם הוא לא מאיר לנו עיניים במטרת יצירתו ואם הוא לא נותן לנו את ההוראות כיצד להשתמש בה, הכאוס משתלט. למה שיש לי בן זוג אם אני לא יודע איך לאהוב אותה. למה להביא ילדים אם אנחנו לא יכולים לייצג את האדון מולם כדי שהם יהפכו למאמינים מתוך שכנוע ולא על ידי מסורת ודתיות. למה יש בית אם לא רוח המשיח היא השולטת בו. אבל זה נכון בכל תחומי החיים, למה לעבוד, לעשות שירות, או כל מה שאנחנו יכולים לקבל מה', אם הוא לא ממלא את זה באורו, במצוותיו ובחייו. למה להשתמש במכונית אם אין אורות שיאירו את כבישי החיים האלה שמתחשכים מיום ליום. אנחנו צריכים לראות וללא אור היינו במקרה הטוב מסיימים בתעלה.

ללא אור העולם, בלי ישו, שום דבר לא הגיוני, להיפך הכל בסכנה, כי עש, שרצים וגונבים ישמידו אותו במוקדם או במאוחר. מתנת הנצח המשמשת ללא רוחו היא ריקה וחסרת תועלת בפני עצמה. מתנה מסוג זה מפסיקה להיות ברכה למען מלכות השמים ואפילו לעולם כאן למטה. אם אני לא משתמש ברכושי, בידע שלי, באדם שלי למען מלכותו, אז כל מה שבבעלותי הוא כמו האוצרות הארציים חסרי התוחלת והזמניים האלה שהתנ"ך מצטט כמה פעמים.

מדענים גם יודעים מזה זמן רב שאור הוא למעשה היסוד החיוני והחיוני ביותר בעולם. ללא אור, החיים לעולם לא היו יכולים להופיע ולא ניתן היה לראות ולא להתבונן דבר. מהירות האור עצמה היא קבועה השולטת כמעט בכל המכניקה של הפיזיקה. בנוסף, כל המידע הכלול ביקום מועבר באור.

דפורמציה

המילה הראשונה של האויב נושאת גם מסר גדול. מעניין לראות איך שקר עובד בפועל. כי במציאות, הנחש אפילו לא שיקר. הוא פשוט הסיט את האמת: האם באמת אמר אלוהים, אסור לאכול מכל עץ בגן? אמנם ידע בדיוק רב שהאיסור הוא רק בפירות של שני עצים ולא יותר. מה הייתה כוונתו כאשר ניגש כך לחוה? לא יותר מאשר להעיר את האדם התמים והלוחם הזה שנמצא בכולנו ושאוהב לשחק את סנגוריו של הכול יכול. הוא ידע שעם החלקה זו של האמת, הוא עומד להעיר את האינסטינקט האנושי הזה בחוה שרוצה להגן לא רק על האדם שלו, אלא על אחרים ואפילו על דבר ה'. אני רואה בסיפור הזה את אותה הקבלה כמו בסיפור הארון שהובא לירושלים על ידי דוד המלך. כאשר מעדו השוורים, הושיט עוזה את ידו לאחוז בארון (ב' ו' ז'). מי אנחנו חושבים שאנחנו רוצים להגן על אותו החזק מאיתנו לאין שיעור? אנחנו היחידים שזקוקים להגנתו ולא להיפך. אני עצמי חוויתי פעמים רבות את ההשלכות הקטלניות של מעשה כזה. כשאני מרשה לעצמי להיגרר לוויכוחים ודיונים סטריליים אינסופיים. אני נאבק להגן על דבר הנצחי ולבסוף מבין שזה אני שנפלתי לחטא ולפיתוי. המוות מתעורר בצורה של זמן אבוד, הזמן שיכולתי להקדיש לדברים חיוניים ופוריים יותר. אבל גם האנרגיה שלי נהרסה והשטן ניצח בקרב נגדי. איב עשתה את אותה טעות. היא הרשתה לעצמה להיגרר לדיון שווא וארסי במקום ללכת לדרכה כמו השיירה מול הכלבים הנובחים. היא התחילה להתווכח, להסביר את הרצון האלוהי בסופו של דבר ליפול לפיתוי, לחטא ואפילו למוות. הזמן שלנו, האנרגיה שלנו, המחשבות שלנו, העבודה הרוחנית שלנו מתים בדרך זו לעתים קרובות כתוצאה של תקלות דומות. אנחנו אפילו לא מודעים לפירות המבוזבזים כך, כי אנחנו אפילו הורגים את האפשרות לראות אותם גדלים.

כדי להימנע מלפול בפח הזה, אנו זקוקים גם לאור האלוהי, לחזון הרוחני, למתנת ההבחנה. מתי ואיך אנחנו עונים על שאלות או מצבים מסוימים. מתי צריך לשתוק אפילו בלי לשים לב להתגרות ומתי במקום ללכת לתקיפה, כי האדם באמת מחפש את הידע ואת קירבת ה'.

מדוע יהודים לא הכירו במשיח בישוע מנצרת?

הפטרת השבוע (פרשה נבואית: ישעיהו 42:5-43:10) חושפת את הסיבה לדחיית המשיח על ידי רוב העם היהודי. בחלק זה של הספר, המילה אור מצוטטת גם מהשורות הראשונות. אכן ניתנו ישראל כאור לעמים. קריאת ישראל מתוארת ומומחשת גם כך: חובתו של העם היהודי היא לרפא עיוורים, חירשים ולשחרר את האסירים מהחושך שבו הם כלואים. לאחר מכן קראנו כי בגלל סירובם למלא את המשימה הזו, העם הנבחר עצמו הפך לעיוור, חירש ושבוי. התהליך המתואר הוא תוצאה של חטא. זה מתואר גם בנבואה אחרת, כאשר ה' מבקש מהנביא לתת עיניים שאינן רואים בהן, אוזניים שאינן שומעות בהן כדי שלא יוכל לרפא אותן. נבואה זו מכריזה שיש לשים את העם היהודי תחת רעלה לפרק זמן מסוים. חוסר הציות של העם הנבחר הסתיר את עיני העם היהודי, ובכך מנע ממנו להכיר במשיח הצפוי בדמותו של ישוע מנצרת. ההאשמה בהתאבדות שקרית מאז. זה לא אומר שהעם יכול לרחוץ ידיים ואין לו אחריות, אבל סירובו של ישוע המשיח בהתחלה לא היה מרד ישיר של העם נגד הנצח, אלא תוצאה של העיוורון והחירשים מהם סבלו כתוצאה מכך. על חטאיהם הקודמים המתוארים בנבואה לעיל. המחלות הללו היו חמורות, אבל מקובלות, ומשם, זה היה בפרויקט של הנצח. חוץ מתלמידיו, מי שידע מיהו ישוע באמת ועם מי הם עומדים, היו דווקא הכוהנים הגדולים של אותה תקופה. למנהיגים הרוחניים האלה לא היה עניין שהאנשים יגלו את זהותו האמיתית של ישוע ועשו כל שביכולתם כדי להפוך את האנשים לחירשים ועיוורים אפילו יותר ממה שהם היו במקור.

הקב"ה התיר את העיוורון והחירש הזה כדי למלא לעצמו את השליחות שהעם היהודי נטש והיא לגלות את הידע של הקב"ה לעמים אחרים. הוא בא אישית לארץ כדי לאסוף את בניו האחרים הפזורים בעולם, הגויים: שוב אני שואל: האם ישראל לא הבינו? ראשית, אומר משה: "אקנא אתכם באלה שאינם גויים; אני אכעס אותך על עם שאין לו בינה". וישעיהו אומר באומץ: "נמצאתי על ידי אלה שלא חיפשו אותי; גיליתי את עצמי לאלה שלא ביקשו אותי."(…) אני שואל אז: האם יהוה דחה את עמו? ללא משמעות! (…) כמו שכתוב: "יהוה נתן להם רוח קהה, עיניים שלא ראו ואוזניים שלא יכלו לשמוע, עד היום הזה". (קטעים מרומים י'-יא).

זאב שלמה / ריצ'רד סיפוס

Pin It on Pinterest

Share This