הבירור והשיקום של חגי יהוה כמו גם של מצוותיו, הם חלק חשוב מאוד בשירותם של כל מי שמוצאם יהודי כתלמידי המשיח.
רבים מאלה הנושאים את התואר יהודי משיחי פועלים לשימור ושיקום היהודי המקורי, ליתר דיוק החגים המקוריים של המקרא. חלקנו מארגנים אירועים, אירועים, התכנסויות כדי לחגוג באופן מסורתי את החגים הללו.
אירועים מסוג זה עשויים להיות גם בעלי משמעות רבה ופוריה למשך זמן מה, אבל
הנצחת חגיגות שטחיות ללא התוכן הרוחני שלהן תהיה במוקדם או במאוחר יותר מזיק מאשר בונה.
כתלמידו של המשיח, מה לעשות עם החגים הללו שקבע יהוה, שכן גם פאולוס שואל ומזהיר אותנו בנושא זה:
וְעַתָּה אַחֲרֵי אֲשֶׁר־יְדַעְתֶּם אֶת־הָאֱלׂהִים וְיוֹתֵר שֶׁנּוֹדַעְתֶּם לֵאלׂהִים אֵיךְ תָּשׁוּבוּ אֶל־הַתִּיקּוּנִים הָרָפִים וְהַדַּלִּים הָהֵם אֲשֶׁר תִּרְצוּ לְהִכָּנֵעַ לָהֶם כְּבַתְּחִלָּה׃ יָמִים אַתֶּם שׁׂמְרִים וָחֳדָשִׁים וּמוֹעֲדִים וְשָׁנִים׃ מִתְיָרֵא אֲנִי פֶּן־יָגַעְתִּי בָכֶם לָרִיק׃ מִתְיָרֵא אֲנִי פֶּן־יָגַעְתִּי בָכֶם לָרִיק׃
גלאטים ד' ט-יא
לפי דבריו אלה של פאולוס, אף אחד לא צריך להרגיש חופשי להמשיך ולחגוג את כל החגים הפסבדו-נוצריים המחפירים בעלי שורשי האלילים, שנכפו על ידי הזמן והרוח האימפריאלית היוונית-רומית על הנצרות המקורית והטהורה. צריך להיות ברור לכולם שעדיין עדיף לשמור על המקור, גם אם זה בצורה פרושה ודתית, מאשר להמשיך לחייב את השקר בכל דרך שהיא.
כמובן שאף אחד לא רוצה לחזור לשורשים המקוריים שלו בצורה פרושה ודתית, כפי שמתאר זאת פאולוס. עוד נסביר מה הניע את הכרזתו של פאולוס, כיצד הוא מתנגד לקיום החגים, ימי השבת והשנים ושנות היובל, בזמן שהוא עצמו פעל להשבת דברו המלא והמוגש של יהוה.
איך לחגוג אז את חגי יהוה?
לא פעם שמעתי מאמינים מביעים את תסכולם לאחר גיורם ולידתם החדשה, כי בתחילה הם תמיד ציפו לבואם של החגים התנ"כיים וחגגו אותם בשמחה. עם זאת, עם הזמן, ההתלהבות הזו דעכה בהדרגה, ופינה מקום לבלבול מסוים במוחם. עבור רבים, התופעה הזו יוצרת תחושת אשמה עמוקה, כי יש להם הרושם שיש משהו לא בסדר ברמה הרוחנית, לפעמים מרחיקים לכת עד כדי גינוי.
אני עצמי עברתי את המצב הזה. במיוחד לאחר שקבעתי את זהותי היהודית וחזרתי לחגוג חגים מקראיים בלבד.
בהתחלה הרגשתי את אותה התלהבות כמו שחוויתי בילדותי כשחגגתי את חג המולד וחג הפסחא, למרות שעדיין לא הייתי מודע לשקר שלהם.
כמו רוב הילדים, המסיבות האלה נראו לי כמו ניסים אמיתיים.
כמו כן, חיכיתי לבואם של הימים המיוחדים הללו בהתלהבות רבה, צינתי את התאריכים ונסעתי לבתי הכנסת של בודפשט כדי לחגוג את חגי יהוה עם הקהילה היהודית המקומית. אולם לאחר כמה שנים כבר לא התחשק לי לחגוג או ללכת לבית הכנסת, ובדרך כלל גיליתי למחרת שפספסתי עוד חג.
חרטה פינתה את מקומה במהירות לתחושת נוחות. למרות שלא הבנתי בדיוק מה קורה, הרגשתי שהתחושה הזו לא קשורה לחוסר ציות, חטא או כל עיוות רוחני על כך שנעשיתי כל כך אדיש לחגים שנקבעו בתורה על ידי הנצח. אכן, התחלתי באופן לא מודע לחוות את מה שדיבר פאולוס בפני הגלטים.
אני חושב שהתחושה הראשונית הזו וההתלהבות הזו התאימו לחלוטין, וזה אפילו עזר לחזק את הרוח והזהות שלי. עם זאת, היה צורך שזה לא יימשך לאורך זמן, כי גם אני התפתחתי בתחום הזה.
האם הגשמה פוסלת את החגים?
התחלתי לקבל תשובה אמיתית לשאלה כשחבר בכנסייה החוגגת את השבת הסביר שהם לא חוגגים שום חג מלבד שבתות וטבילות. בכנסייה שלו מאמינים ש
כשהמשיח נצלב, כשהשטיח בבית המקדש נחלק לשניים, התקיימו כל חגי המקרא,
אז אין צורך לשמור אותם יותר. העיניים שלי הבזיקו מיד, למרות שהרגשתי שיש כמה טעויות וסתירות במה שהוא אומר, אבל הרגשתי שהתשובה האמיתית לשאלה של משמעות החגים בעידן החסד צריכה להיות משהו קרוב מאוד לזה. . עם זאת, ציינתי לו את סתירת אמונתם שכן כל החגים בתנ"ך נחשבים שבת לפי ההלכה. יום הכפרה הגדולה לדוגמא, יום הכיפורים, בברית הישנה מוזכר כשבת השבת. אני לא ממש מבין למה שמים הרבה דגש על שבתות שבועיות, בעוד חגים אחרים נחשבים מיושנים? אבל זה לא הנושא שלנו כרגע.
שני המימדים של החגים
ביקשתי מיהוה שבמקום לבזבז את זמני בניסיון שלא לצורך לפתור את השאלה בכלים האנושיים שלי, הוא בעצמו יפקח את עיניי למשמעות החגים שלו עבורנו המאמינים, שכן המילה מחשיבה את כל החגים כנצחיים אבל שוב נראה שפול. להגיד משהו אחר לגמרי. למה לפני, במהלך ואחרי הגיור שלי בשנותיי הראשונות כמאמין, היה לי כל כך חשוב לחגוג והיום אני כבר לא ממש התלהבתי.
עד מהרה קיבלתי את התשובה, מתי
דמותו של המשכן הקדוש במדבר הופיעה לי.
נזכרתי שבני העם הופיעו בחצר החיצונית של בית המקדש רק במהלך המועדים הגבוהים והשבת השבועית. הם באו לכאן כדי לפגוש ולהגיש מנחות לאלהים. בני העם באו מבחוץ, מהמדבר והופיעו בחצר החיצונית בפתח המקדש. בית דין זה היה המקום שבו פגשו את הלויים שהביאו את מנחתם פנימה כדי להעבירם לכהן הגדול.
בהתחשב בכך שהמשכן הוא הודעה מוקדמת לגוף המשיח ושאנחנו, עובדי המשיח, כולנו כמו הלויים של מקדש רוחני זה, יהושע בהיותו הכהן הגדול לפי סדר מלכיצדק, הבנתי שהמשמעות האופן שבו החגים נתפסים שונה באופן משמעותי בין אלה שנמצאים בחוץ מאלה המשרתים וחיים בפנים. עבור אנשים מבחוץ, מחפשים, מאמינים שטחיים, אנשים דתיים ואלו שעדיין ממלאים אחר מסורות, הימים המיועדים, כלומר החגים, מייצגים את הזמנים הנדירים בשנה שבהם הם יכולים להיתקל ביהווה ולהתקרב אליה. רגעים אלו הם מכריעים, כי חוקים ומסורות מעודדים אותם ללכת לחצר החיצונית בהזדמנויות המסוימות הללו. קדושת הימים הללו שוקעת אותם במצב נפשי אחר ועמוק יותר, המקרב אותם פנימית לבוראם. הם אינם חלק בלתי נפרד מהמקדש, אבל הם באים ועומדים ליד הדלת, מתקרבים ברוחם אל המושיע שלהם. בזמנים כאלה, אוזניהם ולבם פתוחים יותר למילת הקריאה והנחמה של יהוה. עצם ההליכה למקומות התפילה לחגוג היא כבר הכנה רוחנית של התקרבות אל המושיע/הכוהן הגדול העליון לפי סדר מלכיצדק. בינתיים, לאלו מאיתנו שכבר משרתים בתוך המקדש
על ידי לידתנו מחדש, אנו חווים את המהות והתוכן הרוחני של כל החגים שהתגשמו בכל רגע בחיינו.
איננו צריכים עוד להסתכל על לוח השנה ולצפות לכל דחיפה או שינוי רוחני בחיינו מהחגים ומצייתם.
ימים אלו, כמו המצוות, מתקיימים בנו על ידי המשיח.
עבור אנשים מבחוץ, הימים האלה הם היחידים שבהם, כשהם מתקרבים לגוף המשיח, יש להם הזדמנות להציץ אל תוך המקדש שאנו, הלויים, כבר תושבי קבע בו. איך ייתכן שהימים הספורים הללו עדיין חשובים לנו מנקודת המבט שלנו בהתחשב בכך שהשגנו את המטרה שהחגים הללו היו אמורים לייצג כצל הדברים הבאים?
כך נוכל להבין את דבריו של פאולוס כשהוא נוזף במאמינים שנולדו מחדש, כי הם שמו דגש וציפייה רבה מדי על קיום החגים בדרך המסורתית ולא הבינו את המשמעות הרוחנית והתפקיד החדש שלהם מהצד הפנימי של המקדש. הם עדיין פנו לעניין כזרים ולא כבעלים משותפים לגיטימיים. במילה אחת, הגלטים חזרו לדרך דתית לחגוג חגים, כמו שעושים יהודים לא-משיחיים מסורתיים. במילה אחת, הם חזרו לשד הדתיות.
החגים שמילא בנו המשיח
ראשית, שמענו את קולו המזמין של יהוה ביום התראוה שלנו (ראש השנה). ואז, לאחר נסיגתנו ממצרים והקרבת כבש הפסח, התרחש הכפרה, יום הכיפורים האולטימטיבי בחיינו. לאחר מכן אנו מקבלים את רוח הקודש, המנחם כהתגשמות חג השבועות, כאשר ההלכה אינה חקוקה יותר על שולחנות האבן, אלא על בשר ליבנו, ברגע שנוכל לומר: איני חי עוד אלא המשיח. חי בי.
נותר רק חג אחד, שעדיין נמצא בהתגשמות, חג הקציר: סוכות (חג המשכן). משתה זה מסמל את פגישתנו בחצר המשכן כלויים עם מי שעדיין לא חברים בגוף המשיח. סוכות מתגשמה כפי שאנו, הלויים מציעים כל הזמן נשמות חדשות ליהוה כפרי השירותים שלנו.
אדבר על פורים, ראש השנה וחג החנוכה בתורות אחרות, שכן היותם חגים לא מקראיים או גרסה לא מובנת ומתוקנת שלו.
יש להזכיר גם היבט יסודי במשמעות חגי יהוה ואשר יהיה נושא להוראה אחרת, והיא:
אירועי המפתח בתולדות הישועה התגשמו עד כה כולם בעולם הגלוי בחג יהודי.
לידתו של יהושע, מותו, תחיית המתים, ההתעלות ומתנת רוח הקודש. זה המקום שבו אנחנו נמצאים כרגע. החג הבא שיתקיים הוא יום התראה (ראש השנה בשמו התלמודי, הנחשב היום כראש השנה היהודי), חג זה מתפרש על פני יומיים, והוא מקושר לנבואת יוחנן כפי שמתוארת בהתגלות ו. 2 תסלוניקים כאשר החצוצרה או השופר ישמעו והכנסייה (הכלה) תתלהב.
המשכן הקדוש כחג קבוע ונצחי
אנו המשרתים בתוך גופו נמצאים כל הזמן בנוכחות יהוה והכהן הגדול המשרת מעלינו הוא יהושע. אנחנו גם מקדשים בעצמנו, אלוקים החי בנו ברוח הקודש. למה שנצטרך לשים לב לרגעים וללוחות שנה? מדוע אנו מרגישים צורך לחוות ברכה נוספת בחיינו באמצעות חגיגות? האם רוח המושיע לא שוכנת בנו? האם לא התגשמו בנו כל ההבטחות הכלולות בחגים? בכל מקום ובכל זמן נוכל להעיד על המרת דת שלנו, יום התורה וקבלת דם המשיח, פסח שאחריו התיישבותנו הסופי וכפרת יום הכיפורים הביאו אותנו לקבל את ההדרכה האולטימטיבית על ידי רוחו בחג השבועות, חג השבועות התגשם לבסוף גם בליבנו.
אנחנו באמת לא צריכים לדבוק בחגי יהוה לפי מועדם!
מי שנמצא בפנים ומשרת בקודש, החגים מתגשמים באמת ומסוכן לחשוב שתאריכים ושאר פקודות מילוליות יכולים לעשות לנו טוב יותר.
זה נכון כאן כמו בחוק. הם עוזרים לנו להישאר על השביל הצר, אבל הם כבר לא המטרות רק סימנים, תזכורות פשוטות.
אולם החגים הללו הם נצחיים, אפילו לפי תאריך ולוח שנה!
עוד סתירה ושוב מפול; אבל כן, רק התאריכים כבר לא חשובים לאותם אנשים. הם תקפים וחשובים במימד הזמן מכיוון שיש רגעים שבהם אנשים מבחוץ משתחוים לפתח המקדש במספר רב יותר ומוכנים יותר מבחינה רוחנית. באירועים אלו הם יכולים להיפגש איתנו ועם יהוה. עבורנו חגים לפי תאריכים הם הזדמנות לשרת, להעיד ולקבל אחים חדשים בצורה אינטנסיבית יותר מאשר בשאר הימים. כי עבור אלה שחיים תחת רוח זרה, הימים הללו משמעותם יותר מהימים הנפוצים בשנה. ימים אלו מזכירים להם שהם יכולים להימלט מעול ריבונו של העולם הזה על ידי חזרה לאב. לכן, אל לנו לפגוע בהם בכך שלא נהיה פנויים בדלת כשהם מגיעים. אבל אל לנו לחשוב שלימים אלה יש משמעות עבורנו יותר מאחרים,
כי אנחנו וחייבים להיות במצב של חג נצחי ושבת נצחית.
אז הבה נשמור על הזמנים והחגים, כדי שנוכל לשרת אחרים ולתת להם מזון רוחני. הבה נביא עדותנו מהי מהות החג בפועל כלפי מי שעדיין לא חברי הקודש, שעדיין אינם לויים. אבל מלבד השמחה שיכולה להביא מראה המשרד והולדת חיים חדשים, אל לנו לצפות לשום דבר אחר לעצמנו כי כבר קיבלנו הכל, הכי הרבה שיכולנו אי פעם: חסדו.
אלוהים נתן את החגים, כמו גם את השבתות לעולם כאותות נצחיים כדי להזכיר לכולם שהוא הבורא, המושיע וריבונו של עולם.
עלינו לכבד את הסימנים הללו ולהשתמש בהם למען אחרים. בימים אלו, לבלתי-נגאל יש הזדמנות לקבל תובנה בקודש השמיים מקבל הזמנה להיכנס גם כן. זוהי הזדמנות מצוינת עבור הכוהנים הלויים המשרתים בפנים להפוך את ההזמנה למושכת יותר כדי שייענו לה.
בואו לחגוג בלב של ילד למען הילדים
כאב משפחה, לאחר כמה שנים של חגיגה סמויה, הבנתי את החשיבות של הנצחת אירועים אלו על מנת לקבע אותם בזיכרון ילדיי. הבנתי שזו תהיה טעות גדולה מאוד לשלול מהם את אלה, רק בגלל שהוריהם גדלו ברוחם.
האמצעי החזק ביותר לאונגליזם הוא לחגוג את הימים האלה.
הוא מלמד סוג של ענווה וכבוד לילדינו, מניח את היסודות לאמונתם ובמקרה של יהודים מבסס את זהותם. כאן אנו למדים שבעולמנו הממהר, אנו זקוקים לרגעים לעצור ולהתמקד אך ורק באלוקים ולחפש אותו. כפי שאני זוכר גם את החגים של ילדותי, למרות שרובם היו שקריים, הם עדיין מילאו תפקיד חשוב מאוד בחיפוש והכרה של החגים האמיתיים של יהוה ושל יהוה עצמו.
חגיגות אלו יהיו סימנים בחייהם העתידיים של ילדיי, בתקווה בדרכם כתלמידים, עליהם יוכלו לסמוך וזה יחזק אותם ויראה להם את הדרך הנכונה.
עם זאת, במוקדם או במאוחר הם יצטרכו לעבור מעבר לפני השטח של סימנים אלה.
לא יספיק להם להופיע בכניסה 3 פעמים בשנה בחגים מרכזיים או בשבתות שבועיות, אלא כחברי הקודש יש לחקוק בליבם את מהות החגים והשבתות כדי להתקבע בהם.
אז בואו נשמור את החגים למען הילדים, לאלה שהם ילדים לפי גיל וגם לאלה, אמנם מבוגרים פיזית, אבל עדיין ילדים ברוחם או אפילו לא נולדו מחדש עדיין.
קראו גם: שבועות
זאב שלמה / ריצ'רד סיפוס / 5/12/2021