הבירור והשיקום של חגי האדון כמו גם של מצוותיו, הם חלק חשוב מאוד מהשירות של כל מי שמוצאם יהודי כתלמידי המשיח.
רבים מאלה הנושאים את התואר יהודי משיחי פועלים לשמר ולשקם את היהודי המקורי, ליתר דיוק את החגים המקראיים המקוריים. חלקנו מארגנים אירועים, אירועים, התכנסויות כדי לחגוג באופן מסורתי את החגים הללו.
יכולות מסוג זה עשויות להיות גם בעלות משמעות רבה ופוריה למשך זמן מה, אך הנצחת חגיגות שטחיות ללא התוכן הרוחני שלהן, במוקדם או במאוחר, תהיה מזיקה יותר מאשר בונה. כתלמידו של ישו, מה לעשות עם החגים הללו שקבע הנצחי, שכן פאולוס גם שואל ומזהיר אותנו בנושא זה:
"וְעַתָּה אַחֲרֵי אֲשֶׁר־יְדַעְתֶּם אֶת־הָאֱלׂהִים וְיוֹתֵר שֶׁנּוֹדַעְתֶּם לֵאלׂהִים אֵיךְ תָּשׁוּבוּ אֶל־הַתִּיקּוּנִים הָרָפִים וְהַדַּלִּים הָהֵם אֲשֶׁר תִּרְצוּ לְהִכָּנֵעַ לָהֶם כְּבַתְּחִלָּה׃ יָמִים אַתֶּם שׁׂמְרִים וָחֳדָשִׁים וּמוֹעֲדִים וְשָׁנִים׃ מִתְיָרֵא אֲנִי פֶּן־יָגַעְתִּי בָכֶם לָרִיק׃" גל ד, ט-יא)
לפי דבריו אלה של פאולוס, אף אחד לא צריך להרגיש חופשי להמשיך ולחגוג את כל החגים הפסבדו-נוצריים המחפירים בעלי שורשי האלילים, שנכפו על ידי הזמן והרוח האימפריאלית היוונית-רומית על הנצרות המקורית והטהורה. זה צריך להיות ברור לכולם שעדיין עדיף לשמור על המקור, גם אם זה בצורה פרושה ודתית, מאשר להמשיך לחייב את השקר בכל דרך שהיא.
כמובן, אף אחד לא רוצה לחזור לשורשים המקוריים שלו בצורה פרושה ודתית, כפי שמתאר זאת פאולוס. עוד נסביר מה הניע את הכרזתו של פאולוס, כיצד הוא מתנגד לשמירת החגים, ימי השבת והשנים ושנות היובל, בעוד הוא עצמו פעל להשבת דברו המלא והמוגשם של יהוה.
? איך לחגוג את חגי האדון אם כך
לא פעם שמעתי מאמינים מתלוננים על כך שלאחר המרת דת ולידה מחדש, הם מחכים בכיליון עיניים וחוגגים חגים מקראיים כבר זמן מה. ואז לאחר זמן מה ההתלהבות מתפוגגת לאט והם לא ממש ידעו מה לחשוב על התחושה הזו. עבור רבים, התופעה גורמת לחרטה רבה, שכן הם חשים שמשהו לא בסדר אצלם ברמה הרוחנית ופעמים רבות הם אף מרחיקים לכת עד לשפוט את עצמם.
אני עצמי עברתי את המצב הזה. במיוחד לאחר שקבעתי את זהותי היהודית וחזרתי לחגוג חגים מקראיים בלבד. הייתה לי אותה תחושה כמו בתקופת ילדותי בזמן חגיגת חג המולד וחג הפסחא, אשר, בלי לדעת לשקר או מעורבותם, חוויתי כנס אמיתי, כפי שקורה אצל רוב הילדים.
חיכיתי בהתרגשות רבה לבואם של הימים המיועדים הללו, צפיתי בתאריכים המופיעים באחד מבתי הכנסת של בודפשט, חוגגים את חגי האדון עם הקהילה היהודית המקומית. אחרי כמה שנים כבר לא היה לי חשק לחגוג, ללכת לבתי כנסת ובדרך כלל גיליתי למחרת שחג שוב חמק מעיני.
חרטה הוחלפה עד מהרה בתחושת ביטחון, לא לדעת מה באמת קורה, אלא להרגיש שלא חוסר ציות, חטא או כל עיוות רוחני הם שגרמו לתחושה הזו, אלא שאני מתחיל לחוות באופן לא מודע את מה פאולוס דיבר על אל הגלטים.
אני חושב שההרגשה וההתלהבות הראשונית הזו הייתה לגמרי בסדר ואפילו עזרו לי להתחזק ברוח ובזהות. עם זאת, טוב שזה לא נמשך זמן רב ושהמשכתי הלאה גם בתחום הזה.
? האם קיום חגים מבטל אותם
התחלתי לקבל תשובה אמיתית לשאלה כאשר חבר בכנסייה החוגגת את השבת הסביר שהם לא חוגגים חג מלבד שבתות וטבילות. בכנסייתו מאמינים שכאשר ישו נצלב, כאשר השטיחים בבית המקדש פוצלו לשניים, התגשמו כל החגים המקראיים, ולכן אין צורך לקיים אותם יותר. העיניים שלי הבזיקו מיד, למרות שהרגשתי שיש כמה טעויות וסתירות בדבריו, אבל הרגשתי שהתשובה האמיתית לשאלה של משמעות החגים בעידן החסד היא משהו קרוב מאוד לזה. אולם ציינתי לו את סתירת אמונתם מאז שבת, שכן החגים נחשבים לשבת על פי ההלכה. יום הכפרה הגדולה לדוגמא, יום הכיפורים, בברית הישנה מוזכר כשבת השבת. אני לא ממש מבין למה שמים הרבה דגש על שבתות שבועיות, בעוד חגים אחרים נחשבים מיושנים? אבל זה לא הנושא שלנו כרגע.
שני הממדים של החגים
שאלתי את הנצחי שבמקום לבזבז את זמני בניסיון שלא לצורך לפתור את השאלה בכלים האנושיים שלי, הוא בעצמו יפקח את עיני למשמעות החגים שלו עבורנו המאמינים, שכן המילה מחשיבה את כל החגים כנצחיים. . למה זה היה כל כך חשוב לפני, במהלך ואחרי הגיור שלי בשנותיי הראשונות כמאמין, והיום אני כבר לא ממש התלהבתי.
עד מהרה קיבלתי את התשובה, כאשר הופיעה לי דמותו של המשכן הקדוש במדבר. נזכרתי שבני העם הופיעו בחצר בית המקדש רק במהלך החגים הגדולים ובשבתות השבוע. הם הופיעו כאן כדי להיפגש ולהקריב מנחות לאלהים. בני העם באו מבחוץ, מן המדבר אל חצר המקדש. חצר זו הייתה המקום שבו פגשו את הלויים אשר לקחו את מנחתם פנימה.
בידוע שהמשכן הוא המבשר של גוף המשיח, בידיעה שאנו המשרתים את המשיח כולנו הלויים של המקדש הרוחני הזה, הבנתי שהחג מתקיים וצריך לחוות באופן שונה לגמרי על ידי הזרים בהשוואה לאלה. משרת בפנים. עבור זרים, כלומר מחפשים, מאמינים שטחיים, אנשים דתיים, אלה שעדיין ממלאים אחר מסורות וכו', הימים המיועדים, החגים, הם הרגעים היחידים בשנה שבהם הם יכולים להיפגש עם הנצחי ולהתקרב אליו. אלו הם הרגעים המיועדים שבהם הם מופיעים בחצר מכיוון שהם עדיין פועלים לפי חוקים ומסורות שמצפים מהם לעשות זאת. הקדושה של הימים האלה גורמת להם ליפול למצב תודעתי שונה ועמוק יותר ובכך הם מתקרבים לבוראם בתוך האח שלהם. הם אינם חברי המקדש, אך הם מופיעים בפתחו ומתקרבים אל מושיעם ברוחם. בזמנים כאלה, גם אוזניהם וגם ליבם פתוחים יותר למילה הקוראת והמנחמת של ה'. ההכנות לחגים והופעה בחצר כבר מכינות אותם לקראת המפגש. בינתיים, עבור אלה שכבר משרתים בתוך המקדש על ידי לידתנו מחדש, אנו חווים את המהות והתוכן הרוחני של כל החגים המלאים בכל רגע בחיינו. אנחנו כבר לא צריכים להסתכל על לוח השנה ולצפות לכל דחיפה או שינוי רוחני בחיינו שלנו מהחגים ומצייתם. ימים אלו, כמו המצוות, מתקיימים בנו על ידי המשיח. כך נוכל להבין את דבריו של פאולוס כשהוא נוזף במאמינים שנולדו מחדש, כי הם שמו דגש וציפייה רבה מדי על קיום החגים בדרך המסורתית ולא הבינו את המשמעות הרוחנית והתפקיד החדש שלהם מהצד הפנימי של המקדש. במילה אחת, הגלטים חזרו לדרך דתית לחגוג חגים, כמו שעושים יהודים לא-משיחיים מסורתיים. במילה אחת, הם חזרו לשד הדתיות.
החגים שמילא בנו המשיח
ראשית, שמענו את קולו המזמין של יהוה ביום התראוה שלנו (ראש השנה). ואז, לאחר נסיגתנו ממצרים והקרבת כבש הפסח, התרחש הכפרה, יום הכיפורים האולטימטיבי בחיינו. ואז אנו מקבלים את רוח הקודש, המנחם כהתגשמות חג השבועות, כאשר ההלכה אינה חקוקה יותר על שולחנות אבן, אלא על בשר ליבנו, ברגע שנוכל לומר: אינני חי עוד אלא המשיח חי. בי.
נותר רק חג אחד, שעדיין נמצא בשלבי התגשמות, חג הקציר: סוכות (חג המשכן). סעודה זו מסמלת את פגישתנו בחצר האוהלים כלויים עם אלה שעדיין אינם חברים בגוף המשיח. סוכות מתגשמות כשאנחנו, הלויים מקריבים כל הזמן נשמות חדשות לה' כפרי ראשון של שירותינו.
אדבר על פורים, ראש השנה וחנוכה בתורות אחרות, מאחר שהם חגים לא מקראיים או גרסה לא מובנת ושונה שלו.
המשכן הקדוש כחג הקבוע
אנחנו המשרתים בפנים נמצאים כל הזמן בנוכחות יהוה והכהן הגדול המשרת מעלינו הוא ישוע. אנחנו גם מקדשים בעצמנו, אלוקים החי בנו ברוח הקודש. למה שנצטרך לשים לב לרגעים וללוחות שנה? מדוע אנו מרגישים צורך לחוות ברכה נוספת בחיינו באמצעות חגיגות? האם רוח המושיע לא שוכנת בנו? האם לא התגשמו בנו כל ההבטחות הכלולות בחגים? בכל מקום ובכל זמן נוכל להעיד על המרת דת שלנו, יום התורה וקבלת דמו של המשיח, פסח שאחריו התיישבותנו הסופי וכפרת יום הכיפורים הביאו אותנו לקבל את ההדרכה האולטימטיבית על ידי רוחו בחג השבועות, חג השבועות. התגשמו לבסוף גם בליבנו.
מי שנמצא בפנים ומשרת בקודש, החגים מתגשמים באמת ומסוכן לחשוב שתאריכים ושאר פקודות מילוליות יכולים לעשות לנו טוב. זה נכון כאן כמו בחוק. הם עוזרים לנו להישאר על השביל הצר אבל הם לא המטרות יותר רק סימנים, תזכורות. אולם החגים הללו הם נצחיים, אפילו לפי תאריך ולוח שנה! הם תקפים וחשובים במימד הזמן מכיוון שיש רגעים שבהם אנשים מבחוץ משתחוים לפתח המקדש במספר רב יותר ומוכנים יותר מבחינה רוחנית. באירועים אלו הם יכולים להיפגש איתנו ועם הנצחי. עבורנו, חגים לפי תאריכים הם הזדמנות לשרת, להעיד ולקבל אחים חדשים. כי עבור אלה שחיים תחת רוח זרה, ימים אלה משמעותם יותר מהימים הנפוצים של השנה. לכן, אל לנו לפגוע בהם בכך שלא נהיה פנויים בדלת כשהם מגיעים. אך אל לנו לחשוב שלימים אלו יש משמעות עבורנו יותר מאחרים, שכן אנו נמצאים וחייבים להיות במצב של חג נצחי ושבת נצחית.
הבה נשמור על הזמנים והחגים, כדי שנוכל לשרת אחרים ולתת להם מזון רוחני. הבה נביא עדותנו מהי מהותו של החג בפועל כלפי מי שעדיין אינם בני הקודש, שעדיין אינם לויים. אבל מלבד השמחה שיכולה להביא למראה המשרד ולידתם של חיים חדשים, אל לנו לצפות לשום דבר אחר לעצמנו כי כבר קיבלנו הכל, הכי הרבה: חסדו.
אלוהים נתן את החגים, כמו גם את השבתות לעולם כאותות נצחיים כדי להזכיר לכולם שהוא הבורא, המושיע ואדון העולם. עלינו לכבד את הסימנים הללו ולהשתמש בהם למען אחרים. בימים אלו, לאדם הבלתי-נגאל יש הזדמנות לקבל תובנה על הקודש השמימי מקבל הזמנה להיכנס גם כן. זוהי הזדמנות מצוינת עבור הכוהנים הלויים המשרתים בפנים להפוך את ההזמנה למושכת יותר, כך שהם צריכים לקבל אותה.
בואו נחגוג בלב של ילד למען הילדים
בתור אב משפחה, לאחר כמה שנים של חגיגה סמויה, הבנתי את החשיבות של הנצחת אירועים אלו על מנת לקבע אותם בזיכרון ילדיי. הבנתי שזו תהיה טעות גדולה מאוד לשלול מהם את אלה, רק בגלל שהוריהם גדלו ברוחם. האמצעי החזק ביותר לאונגליזם הוא לחגוג את הימים האלה. הוא מלמד סוג של ענווה וכבוד לילדינו, מניח את היסודות לאמונתם ובמקרה של יהודים מבסס את זהותם. כאן אנו למדים שבעולמנו הממהר, אנו זקוקים לרגעים לעצור ולהתמקד אך ורק באלוקים ולחפש אותו. כפי שאני זוכר גם את החגים של ילדותי, למרות שרובם היו שקריים, הם עדיין מילאו תפקיד חשוב מאוד בחיפוש והכרה של החגים האמיתיים של האדון ושל האדון עצמו.
חגיגות אלו יהיו סימנים בחייהם העתידיים של ילדיי, בתקווה שבנתיבי התלמיד שלהם, שהם יכולים לסמוך עליהם, שיחזקו אותם ויראו להם את הדרך. עם זאת, במוקדם או במאוחר הם יצטרכו לעבור מעבר לפני השטח של סימנים אלה. לא יספיק להם להופיע בסף 3 פעמים בשנה בחגים מרכזיים או בשבתות שבועיות, אלא כחברי הקודש יש לחקוק בליבם את מהות המועדים והשבתות כדי להתקבע בהם.
אז בואו נשמור את החגים למען הילדים, לאלה שהם ילדים לפי גיל, לאלה, למרות שהם מבוגרים פיזית, שעדיין ילדים ברוחם ולמי שעדיין לא נולד מחדש.
זאב שלמה / ריצ'רד סיפוס / 5/12/2021