לֹא־תִהְיֶה אַחֲרֵי־רַבִּים לְרָעֹת וְלֹא־תַעֲנֶה עַל־רִב לִנְטֹת אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת׃ שמות כג:ב

אסור להרוויח מאדם עני. אם נתייחס אליו יפה ונעזור לו, הוא לא יוכל להחזיר לנו אותה ולהחזיר את חסדנו כלפיו. בהתחשב במצבו, אין לו כסף, אין לו עבודה ואין לו קשר טוב שיוכל לחלוק איתנו. זוהי אמת יסודית ואוניברסלית ידועה. העניים הם אפוא חסרי אונים בחברה חסרת אמון וחסרת אמונה. אם הואשם באשמת שווא, הוא לא ימצא חברים שעומדים לצידו ועוזרים לו שכן אף אחד לא נותן כלום בחינם. בנוסף, קל מאוד להאשים עני שכן יש סיכוי גבוה יותר לבצע פשע כשאתה בסבל.

ה' מאלץ את עמו לציית לחוק זה כדי לחסל את בעיית אי השוויון. עם זאת, זה עובד רק אם גם חוקים דומים אחרים מכובדים במקביל. כי לעני אין יותר זכויות מאשר לעשיר בתואנה שהוא עני. בנוסף, נוכל להיות חסרי פניות רק אם נסרב מכל וכל לכל קצבה ושוחד אחר שיכול להטות את הכף לצד זה או אחר. גם איסור השחיתות מחזק את המצווה הזו כי העניים לא יכולים להרשות לעצמם לקנות שירות כזה.

כִּי תִפְגַּע שׁוֹר אֹיִבְךָ אוֹ חֲמֹרוֹ תֹּעֶה הָשֵׁב תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ׃ שמות כג:ד

נכון שהיום ה"עניים" סובלים פחות ופחות מעוול. באווירה זו של הומניזם מוגזם וצומח, העולם נע מקיצוניות אחת לשנייה. זה כמובן לא האינטרס של השטן שחוק הנצח יחול בשוויון. הוא תמיד מנסה להפוך את המצב ולא להחזיר את האיזון המקורי. לכן חיוני לקחת בחשבון את זכויות העשירים במקביל לזכויות העניים כדי להראות שוויון מושלם. מעניין לציין שהחוק המגן על זכויות העשירים מוזכר לפני החוק המגן על זכויות העניים. זה מפתיע עוד יותר מאחר שבמהלך ההיסטוריה, העניים סבלו הרבה יותר עוול מהעשירים מאשר להיפך. רצף כרונולוגי זה מקבל את כל משמעותו כיום כאשר מיעוטים רוכשים זכויות מופרזות לרעת הרוב או העשירים.

בעקבות החזרה בתשובה חייתי תקופה ארוכה בשכונה שבה התגוררו ידוענים רבים, רובם ממוצא יהודי. מהר מאוד הבנתי שסוג של אפליה פועלת בי. הרגשתי נלהב יותר להביא את עדות המשיח לאנשים האלה מאשר לאלמוניים. תיארתי לעצמי שלהביא אדם כזה למשיח יהיה אירוע שיעשה הרבה רעש וכל המדינה תשמע על זה. מצדי, הייתי מקבל גביע מפואר שיכולתי להתגאות בו לאחר מכן. החוק הזה הוא ששפט את הנטייה הזו שנשארה בי. רק מי שמסוגל לשים בצד את העדפותיו, אמונותיו ושאיפותיו האנושיות זכאי למלא כל תפקיד.

ישנן אסיפות נוצריות רבות, שבהן יושבים השליטים או הזקנים במקום נפרד, כמו אזורי ה-VIP של קונצרטי רוק. יושבים "הגדולים" כמו אריסטוקרטים בבגדיהם היפים, כי הם מפורסמים, עשירים או פשוט כי הם זקנים רוחנית. שמעתי פעמים רבות שמבקרים שמחפשים מזון רוחני שהבחינו בהפרדות הללו, פשוט עזבו מבלי לחזור למקומות כאלה. אלה שדיברו איתי מצאו בסופו של דבר קהילה מסבירת פנים שבה כיבדו את החוק הזה. הם אכן מצאו לבסוף מקום בו הזקנים אינם יושבים מלפנים ומפנים עורף לקטנים ולעניי רוחם, אלא להיפך, הם מתערבבים עם אחרים והם אלו שדואגים לחדשים ברחיצת רגליהם. . כמה חייבים להיות אלה שאולי מעולם לא חזרו לקהילה נוצרית לאחר שחוו מצבים כאלה ופשוט המשיכו לשוטט כמו אלמנות או יתומים?

ככל שאנו בוגרים יותר בנפשנו, כך הרפלקס של אי ישיבה בשורה הראשונה אמור לפעול באופן אוטומטי, מחשש שנצטרך להתבייש בהחזרה למקום השני על ידי בעל הבית. כי יכול לקרות שמישהו מכובד יותר מאיתנו יבוא אחרינו, אם כי לעת עתה, הוא עדיין צריך להאכיל ולרפא ברוח באמצעות השירות שלנו. (ל"ד, ח) אצלנו בבית, בדרך כלל בן המשפחה הצעיר ביותר יושב בראש השולחן, כי זה המקום היחיד מסביב לשולחן שבו אפשר למצוא כורסה והילד לא נמצא בו. סיכון ליפול במהלך הארוחה. אנחנו, הזקנים, יושבים על כיסאות משותפים ללא ידיים, כי רגלינו נוגעות בקרקע ומאפשרות לנו לשמור על איזון.

בניגוד לזה, קרה לי פעמים רבות שהתווכחתי על מקום בשורות האחוריות של כנסייה עם מישהו לפני תחילת הכת. אף אחד מאיתנו לא רצה לשבת מלפנים. חשבתי שהכל בסדר איתי ועם יריב, כי הענווה שלנו גרמה לנו לחשוק באותם מקומות צנועים יותר. ואז, הבנתי שהמצב לא כל כך אידילי. מכיוון שלעתים קרובות אנו הולכים לאחור כדי שלא נצטרך לקחת על עצמו את האחריות שלנו, את החיבור שלנו עם האחרים וכדי להימנע מחובותינו בשירות… אבל זה יהיה נושא ללימוד אחר.

ראה גם 65/613 אלמנות ויתומים

זאב שלמה

Pin It on Pinterest

Share This