אחד המרכיבים המרכזיים בשירותנו כיהודים הוא לימוד החוקים לשאר העמים, כפי שהוא ניתן לנו מלכתחילה. זהו התנאי הבסיסי להגשמת נבואת ההשתלה בעץ הזית ובחזרה. הנושאים של האופן שבו המצוות התגשמו במשיח, מהי המשמעות הרוחנית שלהן וכיצד צריך גוף המשיח להתמודד איתן נידונים לעתים קרובות.
בכתיבה זו, במקום זאת, נתייחס לנושא המצוות כפי שהן מתפרשות ומקיימות על ידי הקהילה היהודית המסורתית הלא-משיחית כאשר אין לה לא מקדש ולא כהונה. כפי שכבר ציינו פעמים רבות, החוק, שהוא בלתי ניתן לשינוי, שונה רק ביישום שלו. מאז בואו של המשיח, החלת החוק עברה מידיהם של בני אדם לידיו של המלך המשוח.
לא מזמן שמעתי ממורה בבית כנסת שכיום יש לפרש את החוק ברמה הרוחנית. כיוון שאין בית מקדש (מקדש וכהנה), כל המשפטים נמצאים בידי ה'. עבור תלמידו של המשיח, המידע הזה לא מלמד אותנו שום דבר חדש, כי זה אחד מיסודות האמונה שלנו. מה שמדהים הוא לראות עד כמה האנשים הכלואים מתחת לצעיף מסוגלים לתפוס את המציאות והאמיתות שלפעמים אפילו גוף המשיח אינו מסוגל או אפילו גרוע מכך, אינו מוכן לתפוס.
כמה דוגמאות:
1. מאז שנת 70 לספירה, בעקבות חורבן בית המקדש השני על ידי החיילים הרומאים, היהודים אינם מציעים עוד שואות! הם רואים שכל המצוות הקשורות למנחות אינן תקפות עוד עד שבית המקדש ייבנה מחדש. מעניין לראות שבעקבות הקרבת ישוע על הצלב, כאשר החובה להראות קרבנות לה' לא רק בוטלה, אלא היא נאסרה בתכלית האיסור, בדיוק כפי שעושה גוף המשיח, הקהילה היהודית מכבדת. איסור זה מאז שנת 70 לספירה. באופן אישי, אני שואל את עצמי השאלה האם למישהו עוד היה אומץ להקריב קורבן בבית המקדש בעקבות קריעת הפרגוד שלו כשישוע ויתר על נפשו? (מתי כ"ז: 51)
2. כתוצאה מהפזורה הרומית, בוטל סדר השופטים – הסנהדרין. נעלם המוסד שהוקם על ידי ה' כשדיבר אל משה ולפיו חוייבה אספת חכמים ליישם את התורה. בישראל המודרנית, כמה קבוצות של יהודים אורתודוקסים ניסו להחזיר את סדר השופטים בהזדמנויות רבות, אך ללא הועיל. הם מעולם לא הצליחו להסתדר עד כה. רובם משוכנעים שרק המשיח מסוגל להחזיר את השופטים בבואו (בחזרה).
3. העם היהודי מורכב משלוש קבוצות: כהנים, הלויים ובני העם: בני ישראל. הכהן, שבאים משבט לוי אך יוצא אהרן, הכהנים הגדולים, דאגו לשירות הרוחני בתוך בית המקדש. הם לימדו את המצוות לעם. לצידם עבדו הלויים מאותו השבט. הם גם עבדו בבית המקדש כעוזרים של הכהן. שאר העם היה ישראל. לפיכך היה ל-JHVH כוח אדם בקרב האנשים הן מבחינה נפשית, פיזית ורוחנית.
ההכנסה של שני סוגי עובדי המקדש מוגדרת מאוד על ידי חוקים מאוד מדויקים. מחייתם התבססה על חלקים מהמנחות והשואה שהורשו להם לאכול עם משפחותיהם.
דיני הכהנים הם המעניינים ביותר שכן קיבלו אפילו מהכנסה של הלויים. הלויים היו צריכים לתת מעשר ולהקריב קרבנות ישירות למי שלצידו הם משרתים. הקהילה היהודית מקיימת את החוקים הללו עד היום. הם מפרישים את המעשרות והמנחות שהולכים לכהנים. עם זאת הם לא נותנים אותם לאף אחד, אלא הורסים אותם כמו כאשר נשים משליכות חלק מהבצק לתנור לפני אפיית הלחם. הם לא נותנים את המנות לרבנים המקומיים, כי לעולם לא נוכל לדעת בדיוק את מוצא האנשים.
אלה החיים בעידן המשיחי יודעים שבגופו של ישו חוקה משולשת זו של העם שונתה מעט. הכהן הגדול, כהן הגדול, כבר אינו אנושי, אך ישועה ממלא את התפקיד הזה על פי סדר מלכיצדק. הוא זה שממלא את השירות במקדש, בגוף המשיח. לפיכך, עלינו לשים את כל המתנות שלנו בידיו כדי שיוכל לומר לנו היכן להשקיע את כל התרומות החומריות שלנו.
הצעיף
באופן לא מודע, היהודים ממשיכים ללכת באותה דרך רוחנית שהנחתה אותם כשיצאו ממצרים. רוח הקב"ה מונעת מהם לחטוא בלא מודע ובניגוד לרצונם. רוחו של הכול יכול הקשורה לרוח המשיח ברוח קודש יחידה עוברת דרך הצעיף. מכיוון שלא ניתן לחלק את רוח האדון, הוא לא יכול להזמין שני דברים שונים בו-זמנית, חוק אחד ליהודים ואחד לגוף המשיח. לכן, יהודים אינם יכולים לעשות דבר בניגוד לרצון רוח המשיח, שכן חברי העם הנבחר הנאמנים עדיין חיים ופועלים על פי רצון הכול יכול.
המשיח הוא מלאך האדון המפורסם הזה המופיע בהזדמנויות רבות בתנ"ך ומלווה את העם הנבחר לאורך ההיסטוריה שלו. הוא הוציא את העם ממצרים, הוא זה שהתגלה לנביאים רבים ולמשרתים אחרים, הוא היה נוכח בעם ובבית המקדש כעמוד אש או ענן. הוא זה שכבר היה נוכח לפני הבריאה ובצלמו נברא האדם. נוכחות-כל זו של המשיח בחיי היהודים היא כה חזקה שהציפייה לבואו היא היסוד היסודי לקיום זהותם.
לכן, העם הנבחר מכיר היטב את המשיח, לאחר שתמיד היה לצידו. הידע הזה הוא רוחני לחלוטין. העם היהודי תמיד התחכך ברוח המשיח באמצעות הנהגתו, ניסיו והקלה שלו. בנוסף, לצעיף יש תכונה מאוד מיוחדת: הוא יכול להסתיר, לשמור בסוד, במילה אחת, הוא יכול להצעיר דברים, למרות שהוא מראה את כל התכונות האחרות של מה שהוא מצעיף. הצעיף אינו מסתיר לא את הצורה ולא את החום או את הריח של מה שהוא מכסה.
נשאלת אם כן השאלה כי מבעד למסך, עד כמה העם תופס ומכיר את כוחו הרוחני של המשיח מבלי שיוכל לראות זאת בעיניו לעת עתה, אך עדיין יש לו הבטחה להכיר יום אחד במשיח בדמותו של ישוע. , נמצא במצב קריטי יותר מהאנשים האחרים שבעצם אין לו רעלה על עיניו, אך ממנו רבים הציבו את עצמם מתחת למסך האינסטינקטים הגשמיים שלהם שאינם מוכנים להכיר במשיח. אכן נוצרים רבים משתמשים במשיח רק עד שיינתן להם גאולה וחסד מבלי להיכנע למשיח כדי להיות תחת שלטונו של המלך?
באיזה מצב רוחני הנוצרי מסתמך על דמותו של חצי אל מזוקן כייצוג האדון כאשר ישוע כבר מזמן מלך ברוחו. מלבד בדים וולגריים כמו התכריכים של טורינו, יש הרבה צעיפים מזויפים בתוך הנצרות. יהודים, להיפך, יכולים רק לדמיין את יהוה בגוף רוחני. הם אלה שלא יתקשו לראות ולקבל את זה שהאדון הרוחני הזה הופיע לנו לפני כ-2000 שנה בגוף פיזי ושכנראה היה לו אפילו זקן.
נמשיך עם דבריו של פאולוס שהוא עצמו ציטט מישעיהו המתאר את הצעיף המפורסם הזה ואת הסיבות לנוכחותו:
כִּי שָׁמֵן לֵב הָעָם הַזֶּה וְאָזְנָיו כָּבְדוּ וְאֶת־עֵנָיו הֵשַׁע פֶּן־יִרְאֶה בְעֵינָיו וּבְאָזְנָיו יִשְׁמַע וּלְבָבוֹ יָבִין וְשָׁב וּרְפָאתִיו׃ לָכֵן דְּעוּ כִּי אֶל־הַגּוֹיִם נִשְׁלְחָה תְּשׁוּעַת אֱלׂהִים וְהֵמָּה יִשְׁמָעוּ׃ (וַיְהִי בְּדַבְּרוֹ זׂאת וַיַּעַבְרוּ מֵעָלָיו הַיְּהוּדִים וַיִּתְוַכְּחוּ הַרְבֵּה אִישׁ עִם־רֵעֵהוּ)׃
(מעשי השליחים כ”ח: כז-כט)
ו
וְלׂא כְמשֶׁה אֲשֶׁר נָתַן מַסְוֶה עַל־פָּנָיו פֶּן־יַבִּיטוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל־סוֹף מַה־שֶּׁסּוֹפוֹ לְהִבָּטֵל׃ אֲבָל נִטַּמְטְמוּ דֵעוֹתֵיהֶם כִּי עַד־הַיּוֹם הַזֶּה בְּקָרְאָם הַבְּרִית הַיְשָׁנָה נִשְׁאָר הַמַּסְוֶה הַהוּא וְלׂא־גֻלָּה עָלֶיהָ כִּי לׂא יוּסַר כִּי אִם־בַּמָּשִׁיחַ׃ עַד־הַיּוֹם הַזֶּה הֵם קׂרְאִים אֶת־משֶׁה וְהַמַּסְוֶה מֻנָּח עַל־לִבָּם׃ אַךְ בְּעֵת שׁוּבָם אֶל־הָאָדוֹן יוּסַר הַמַּסְוֶה׃ הָאָדוֹן הוּא הָרוּחַ וּבַאֲשֶׁר רוּחַ הָאָדוֹן שָׁם חֵרוּת׃ וַאֲנַחְנוּ כֻלָּנוּ רׂאִים בַּמַּרְאָה אֶת־כְּבוֹד הָאָדוֹן וּפָנֵינוּ מְגֻלִּים וְנִתְהַפֵּךְ לְעֶצֶם דְּמוּת הַהִיא מִכָּבוֹד לְכָבוֹד כְּמִי שֶׁמִּתְחַלֵּף מֵאֵת אֲדוֹן הָרוּחַ׃
(ב’ לקורינתים ג': יג-יח)
אין ספק שחטאי העם הם שהובילו לעונש כזה, אבל רצון ה' הוא שמופיע. העם היהודי לא יכול היה להכיר במשיח על פי רצון ה' – למעט כמה יוצאי דופן. כדי שההבטחה האלוהית תתקיים, היה עליו להופיע כיהודי, בין היהודים, ולשרת את עמו. היה צריך לזרוע את הזרע ביניהם כדי שהפרי יתפשט בכל העולם.
ה' הבטיח ליהודים את ביאת המשיח באחרית הימים. וכך זה יהיה! מבחינתם זה יקרה פעם אחת לפי ההבטחה, אולם עבורנו הוא יחזור בפעם השנייה והאחרונה. כך העם היהודי הולך לראות את המשיח בא בגופו הרוחני. זה לא היה רצונו הראשוני של האדון, אבל בגלל המרד של בני אדם, הוא חייב לפעמים לשנות את תוכניותיו. הוא הבטיח את ביאת המשיח באחרית הימים. הזנחת העמים האחרים על ידי העם הנבחר אילצה אותו לבוא מוקדם יותר כדי ללכת לאסוף אותם בעצמו, כדי שינצלו.
הוא נשלח להציל את הגויים… כי היהודים חדלו ללמד את דבר ה' לעמים האחרים. תמיד הגיבו גויים בעוינות להוראת המצוות. כך שיהודים שהיה להם מספיק כדי להידחות, להיות מגורשים ונרדפים בגלל אמונתם, נסוגו בהדרגה לתוך עצמם.
אכן ישנו עם שהושם זמנית תחת מסך אי ההכרה במשיח באשמתו וכך ברצון ה', כדי ששאר העמים יוכלו להפוך לעם ה' באותו אופן. מאשר העם הנבחר עצמו. ישראל נעשתה נואפת, אבל אשמתה יום אחד תיסלח על פי ההבטחה. כך הגיע זמנם של עמים אחרים – עמים –. מצד שני, לגויים הייתה הזכות לדעת את האמת האולטימטיבית בישוע המשיח מאז תחילת כהונתם…
(יר 5), לאחר שהתחיל דרך דבר הגואל.
וְאַיֵּה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר עָשִׂיתָ לָּךְ יָקוּמוּ אִם־יוֹשִׁיעוּךָ בְּעֵת רָעָתֶךָ כִּי מִסְפַּר עָרֶיךָ הָיוּ אֱלֹהֶיךָ יְהוּדָה׃
(ירמיהו ב':כח)
וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלַי בִּימֵי יֹאשִׁיָּהוּ הַמֶּלֶךְ הֲרָאִיתָ אֲשֶׁר עָשְׂתָה מְשֻׁבָה יִשְׂרָאֵל הֹלְכָה הִיא עַל־כָּל־הַר גָּבֹהַּ וְאֶל־תַּחַת כָּל־עֵץ רַעֲנָן וַתִּזְנִי־שָׁם׃ וָאֹמַר אַחֲרֵי עֲשׂוֹתָהּ אֶת־כָּל־אֵלֶּה אֵלַי תָּשׁוּב וְלֹא־שָׁבָה וַתֵּרֶאה בָּגוֹדָה אֲחוֹתָהּ יְהוּדָה׃ וָאֵרֶא כִּי עַל־כָּל־אֹדוֹת אֲשֶׁר נִאֲפָה מְשֻׁבָה יִשְׂרָאֵל שִׁלַּחְתִּיהָ וָאֶתֵּן אֶת־סֵפֶר כְּרִיתֻתֶיהָ אֵלֶיהָ וְלֹא יָרְאָה בֹּגֵדָה יְהוּדָה אֲחוֹתָהּ וַתֵּלֶךְ וַתִּזֶן גַּם־הִיא׃ וְהָיָה מִקֹּל זְנוּתָהּ וַתֶּחֱנַף אֶת־הָאָרֶץ וַתִּנְאַף אֶת־הָאֶבֶן וְאֶת־הָעֵץ׃ וְגַם־בְּכָל־זֹאת לֹא־שָׁבָה אֵלַי בָּגוֹדָה אֲחוֹתָהּ יְהוּדָה בְּכָל־לִבָּהּ כִּי אִם־בְּשֶׁקֶר נְאֻם־יְהוָה׃ וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלַי צִדְּקָה נַפְשָׁהּ מְשֻׁבָה יִשְׂרָאֵל מִבֹּגֵדָה יְהוּדָה׃ הָלֹךְ וְקָרָאתָ אֶת־הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה צָפוֹנָה וְאָמַרְתָּ שׁוּבָה מְשֻׁבָה יִשְׂרָאֵל נְאֻם־יְהוָה לוֹא־אַפִּיל פָּנַי בָּכֶם כִּי־חָסִיד אֲנִי נְאֻם־יְהוָה לֹא אֶטּוֹר לְעוֹלָם׃
(ירמיהו ג:ו-יב)
משפטם של ישראל הבוגד ויהודה הבוגד אינו זהה. אשמה וחטא הם שני מושגים שונים בדיוק כפי שהחטאים שנעשו בצורה לא מודעת ולא רצונית נשפטים אחרת מאלה שנעשו בכוונה מוקדמת שהם רק מרד טהור נגד ה'.
מי שה' כבר הציע לו את המנחם, את רוח הקודש, את רוח המשיח והכל יכול בעת ובעונה אחת, לא יכול עוד להרשות לעצמו לגדף לא את האב ולא את הבן, כי מעתה זה כבר לא יהיה. נחשבת כטעות פשוטה שנעשתה באופן לא מודע, אבל כמרד טהור. כאשר מישהו מזייף את דבר ה' (חוקים ונבואות) בשם רוח הקודש…
קשה מאוד להסיר את כל הרעלות שהתעטפנו בהן, כי אנחנו חוששים מהקור ומהלא נודע ואיננו מעזים לעשות את הצעד קדימה. ובכל זאת, מלכות האדון היא שמחכה לנו שם, מאחורי צעיפי חוסר הנאמנות שלנו, הממלכה הזו שבה אין עוד סערות, אין עוד קפיאות כבר לא מאיימות על אף אחד. הצעיפים הכוזבים שלנו מספקים לנו הגנה חולפת קלה, אך אינם מסוגלים להציל אותנו כאשר הסערה האחרונה והגדולה של פסק הדין האחרון מגיעה.
שני עמי ה' יתאחדו בגוף אחד רק כאשר מי שיש לו ידיעת המשיח יוכל להסיר מעיניו את מעטה השקר של האל האנתרופומורפי. רק אז עדותו תהיה בעלת ערך ליהודים שיוכלו אז להכיר במשיח בישוע מנצרת, כאשר מעטה השקר שלהם יוסר מהם.
לבסוף, נחזור למעשים:
וַיְהִי בְּדַבְּרוֹ זׂאת וַיַּעַבְרוּ מֵעָלָיו הַיְּהוּדִים וַיִּתְוַכְּחוּ הַרְבֵּה אִישׁ עִם־רֵעֵהוּ׃
(מעשי השליחים כ"ח:כט)
היהודים של אותם ימים נעלבו לשמוע שה' יכול לבזות את עצמו בפני עובדי האלילים. אבל מי הם אותם גויים היום שזועמים בהדדי למראה נבואה שהיא
מילא, למראה העלים שמתחילים לצאת מעץ התאנה הקמל?
זאב שלמה 19.12.2008