על ידי Sipos Richard | אוק 25, 2013 | בראשית
רבקה הנוכחות המבורכת
ללא רבקה נחלתו של אברהם לעולם לא הייתה מגיעה ליעקב ולפיכך ל-12 האבות. אייזק הכניס את עצמו לסוג של הסגר לזמן מה ולכן אשתו נאלצה להשתלט על העסק המשפחתי. היא לא התנהגה כג'זבל בגלל שלא עשתה את זה מרצונה, אלא בגלל שנאלצה לעשות את זה. האיש שבצדו היא חיה ושאותו נאלצה לתמוך ברגעי חולשתו, איבד את ראייתו והושעה לרגע מהתפקיד שקיבל מהקב"ה. יצחק נעשה כמעט עיוור. נדיר מאוד שדבר כזה קורה לצדיק. אובדן הראייה הוא ברוב המקרים תוצאה של חטא, בדרך כלל עבודת אלילים. אכן, יצחק לא אהב את אותו הבן שה' אהב. הוא העריץ את עשיו על "גבריותו". עשיו, לעומת זאת, היה שנוא על הנצח כפי שאנו קוראים בהפטרת השבוע (מלאכי א, ב). הוא הסתכל על בנו הגדול ביותר בעין העולם וזה מה שגרם לעיוורון שלו. הנה הנקודה שבה נוכל לראות בצורה הטובה ביותר מה באמת מייצגת ברכתה של רבקה. היא מרחיקה לכת עד כדי ביצוע חטא שנחשב חמור מאוד באותה תקופה. היא בגדה בבעלה. הבעל הזה שבמשך זמן מה, לא היה במקום שהוקצה לו. עם זאת, היא לא ממש בגדה בבעלה, אלא רימתה את הדבר הזה בתוך יצחק, שגרם לעיוורון שלו. למעשה, דווקא בביצוע ה"עבירה" הזו גילתה את הנאמנות הגדולה ביותר לבעלה. רבקה לא איבדה את מאור עיניה. ברוחה, היא הייתה צלולה למדי ובחסדי ה', היא זכתה לבצע את הפרויקט של הקב"ה שנפסל לרגע על ידי יצחק. היא פעלה בתום לב ולגיטימציה. היו אלה רבקה ויעקב שהולכו שולל על ידי הרוח הזרה שעוררה את סטייתו של יצחק.
יעקב הרמאי
כמו במקרה של רבקה, יעקב מעולם לא היה נוכל. שמו, בניגוד לכל התפיסות השגויות ותרגומים גרועים אחרים, אין פירושו רמאי, גזלן או נוכל, אלא "תופס עקבים" (כמה מקורות אומרים לנו שפירושו "האדון מעדיף", או ערמומי). ההצהרה הבאה: "האין הוא נקרא בצדק בשם יעקב? זו הפעם השנייה שהוא מנצל אותי" נאמרה על ידי אותה רוח גזילה שגרה את עשו כמי שדחפה פעם את חוה לחטא. זה לא בגלל שכתוב משהו בתנ"ך שהוא נכון וקדוש. אל לנו לשכוח שדברי האויב מובאים באותו אופן כמו דברי העליון.
יעקב נולד אוחז בעקב אחיו. במעשה זה, הוא בהחלט רצה להצביע על משהו. הם יצטרכו לדבר על דברים מסוימים מאוחר יותר.
שני הילדים התנגשו ברחם אמם. למה הם יכולים להתקוטט בגיל כל כך מוקדם? מי נלחם באחר ולמה?
ה' הגדיר סדר מבוסס היטב, צו שממנו הוא עשוי לסטות במקרים מסוימים ועל פי רצונו. הבכורה היא אחד מעמודי התווך של הרוח היהודית. אולם במקרים מסוימים קורה שהנצח רוצה להראות את כוחו בכך שהוא מוריש את זכות הביכורים לבן משפחה צעיר יותר, לחלשים, לאלה שאפילו הוריהם אינם מתחשבים בהם. כך היה המקרה של דוד המלך ורבים אחרים. אנחנו לא יכולים לדעת אם זה היה המקרה כאן. עם זאת, סביר מאוד שדווקא נגד חוק הבכורה המקורי הזה מרד עשו כבר ברחם אמו. נראה שהוא ניצל את כוחו כדי לעקוף את היציאה של אחיו. בנקודה זו הבהיר יעקב לעולם שבחוץ שהתרחשה נגדו בגידה: "נדבר על זה אחר כך!" הדיון הזה הוא שהתגשם כאשר עשו מכר בחזרה את הבכורה שלו תמורת צלחת עדשים. עשיו ניסה לגנוב את הזכות הזו על ידי שימוש בכוח פיזי כשהיו תינוקות, עכשיו זה על ידי ניצול אותו אינסטינקט גשמי השולט באחיו שיעקב לוקח בחזרה את זכותו במקור. עם זאת, זה לא כל כך פשוט. איך אפשר להאמין למילה של אדם כמו עשיו. מטבע הדברים לא הייתה לו כוונה לקיים את הבטחתו, כפי שנראה בהמשך. מסיבה זו, רבקה נאלצה לבוא בתגבורת. עשו רשאי לתכנן כרצונו, רק אביהם רשאי להעביר את הבכורה ואת הברכה הנלווית לכך.
הקב"ה התיר לעשיו להיות הראשון שנולד. ואכן, הוא מזהיר את רבקה כשהיא עצובה מהתנהגות בניה שטרם נולדו: "שני עמים בבטן, ושני עמים מתוכך ייפרדו; עם אחד יהיה חזק מהשני, והגדול ישרת את העם. צעיר יותר. "(בראשית כ"ה:23). אולי נטייתו של יצחק לבשר כבר הייתה קיימת בו וזו הייתה הסיבה שבגללה ה' התיר לבן השני להיוולד ראשון כדי להעמיד את המשפחה במבחן. מצב דומה כבר התרחש במקרה של יצחק דווקא, כאשר כתוצאה מ"הרעיונות הטובים" וחוסר האמונה והסבלנות של הוריו, נולד לו אח גדול שהוא מקור לצרות ענק עד היום. . ישמעאל היה ליצחק מה שעשו עכשיו עבור יעקב.
עם זאת, דמותו של יעקב אינה טהורה ומושלמת כפי שתיארתי אותה למעלה. ואכן, גם הוא הראה פעמים רבות את אותן חולשות אנושיות שבאו לידי ביטוי בחיי אביו וסבו. הנטייה שלו לאמת הופכת אותו ללוחם כמו רבים מאבותיו. יעקב הצעיר נראה לעתים קרובות יותר כמו נוקם מאשר מישהו בכניעה מושלמת לאל יכול. הוא ירחיק לכת וישרת גבר במשך 14 שנים כדי להשיג אישה כמו אביר אמיתי מימי הביניים. לעתים קרובות הוא פועל מתוך גחמה, מתוך ידיעה שה' צבאות נמצא איתו וששום דבר לא יכול לקרות לו. אנו קוראים בהושע "ישמר ליהוה להביא על יהודה, יעניש את יעקב כדרכיו וישלם לו כמעשיו. ברחם אחז בעקב אחיו, כאדם נאבק בה'". (הושע יב 2-3). נראה שיעקב לא היה צריך לדווח כלום כשנולד. ה' בוודאי היה קובע את רצונו בבוא העת, לא היה צורך להתערב כאדם. הוא היה צריך לתת לדברים להתנהל על מנת שהמצב ישוחזר על פי רצון ה' המקורי. במעשה זה, אנו יכולים לראות את אותה טעות בסיסית שדמויות מקראיות רבות נופלות אליה. כשהם יודעים את רצון ה' בנוגע לחייהם, הם פשוט חושבים שיש להם את הזכות להתערב ולהאיץ את הגשמת הבטחותיהם.
אפילו תורות יהודיות מתארות לעתים קרובות את יעקב כרמאי. רוחו של האנטישמי הראשון בהיסטוריה, עשיו, אפילו הונה וזיהמה את צאצאיו של יעקב עצמם. זו טעות ענקית. אנחנו יכולים לתאר את יעקב כעקשן או פזיז, אבל האמירה שהוא היה שקרן של מתנדנד היא עיוות טהור של המציאות והאשמת שווא. לכן הגיע הזמן לשקם לא רק את דמותה של רבקה, אלא במיוחד את יעקב עצמו. כל כך הרבה אולי יבינו מה הם באמת יהודים. העם היהודי אינו שבט של טפילים ערמומיים כמו שועלים על מנת לנצל את העמים, אלא אומה שקיבלה מורשת מה' שאומות רבות אחרות היו רוצות לגנוב מהם. וכאילו לא די בכך, הם מואשמים בביצוע הפשע שהם קורבנותיו. אני לא רוצה לפתוח פרק נפרד כדי להדגים כיצד התהליך הלא בריא הזה פועל כיום, כאשר, למשל, הצבא ההומניסטי ביותר שהיה קיים מואשם באופן שווא בביצוע פשעים חמורים נגד זכויות אדם ו"קורבנות חפים מפשע". השקר המרתיע הזה מופיע מחדש מעת לעת במהלך ההיסטוריה בצורות שונות בהתאם למצב הרוח האמיתי.
ההוכחה היפה ביותר לרצון ה' להעביר את הבכורה ליעקב היא בנוסח הברכה שניתנה לו באמצעות אביו יצחק: "אה, ריח בני הוא כריח שדה אשר ה' ברך. יהי רצון שה' יתן לך טל שמים ועושר ארץ – שפע תבואה ויין חדש." (בראשית כ"ז: כ"ז-כ"ח). כאשר פיו של יצחק נפער לומר את המילים הללו, הוא אינו מודע למה שהוא אומר. הוא משמש רק כמתווך, כדובר. זו אכן רוח הנצח שמבטאת את עצמה. איך יכול היה יצחק לומר את המילים האלה לבן שמעולם לא היה לו שום קשר לחקלאות, שדות, קציר או עדרים. עשיו היה צייד ואם יצחק היה מברך אותו על פי החזון האנושי שלו, הוא היה מעדיף לדבר על ציד, ציד ודיוק בחץ וקשת. לעשיו לא היה שום קשר לטל הבוקר, לשומן האדמה, לחיטת הקציר וליין!
זאב שלמה 27.10.2013
על ידי Sipos Richard | אוק 25, 2013 | בראשית
רבקה
לעיתים קרובות אנו שומעים על הרעיון של האישה המושלמת. אני מצידי יכול לסכם זאת במילה אחת, או יותר נכון בשם אחד: רבקה (רבקה). היא ללא ספק אחת האישיות האצילות והבלתי נשכחות בכתבי הקודש. היא זו שמגלמת את כל היתרונות, התכונות והמידות הכתובות משלי 31: 10-31 הכבוד לאישה בעלת סגולה.
שליח אברהם גם היה מודע לחלוטין למהי האישה האידיאלית. כשהוא יוצא לחפש אישה ליצחק, הוא לא רק מבקש מהילדה להיות מסבירת פנים, מישהי שדואגת למבקרים (אירוח כזה היה נפוץ ודי רגיל באותם זמנים, בעיקר ביטוי אישי בלבד אינטרסים), אבל הוא מבקש מישהו שדואג גם לגמלים, כלומר הסחורה, החומר, הכלים של השכן שלו. פרט זה אולי נראה טריוויאלי, אבל הוא מראה על מסירות מסוימת וחוסר עניין. על ידי השקיית החיות רבקה מגלה חסד שאינה מצפה לשום דבר בתמורה, שכן הגמלים אינם מסוגלים לכבד את שירותיה. בחברה של רועי צאן, זוהי סגולה שלא תסולא בפז שכן עוזרת בית טובה ממלאת תפקיד חיוני בקריאה ובפרנסתו של בעלה ובכך של משפחתה. הכשרון יוצא הדופן של רבקה בולט עוד יותר כאשר היא מקבלת את ההחלטה הקשה להטעות את בעלה בפרשת סידרה בשבוע הבא. (טולדו)
המפגש עם רבקה הוא סיפור מדהים שאני מצפה מעצמי שיקרה בחיי המשפחה שלנו כאבא. אני מאוד רוצה לחיות סיפור דומה בבוא היום שהילדים שלי יהיו גדולים מספיק כדי להתחתן. יברך אותנו הנצח בשליח כזה שילך וישיג אשה כמו רבקה לבני ויבוא ויקח את בתי להדריך אותה אל בעלה לעתיד, אשר רוח הקודש ממלכת בו. השליח הזה כבר קיים. עלינו לדעת כיצד לבקש את בואו כדי שיוכל לבצע את המשימה הזו. אחת ההנאות הגדולות ביותר למאמין היא לראות את ילדיו מתאחדים עם אלה שחייהם נמצאים גם תחת שלטונו של מלך המשיח, כאשר נישואים חתומים במשיח ועל פי רצונו. המתנה הגדולה ביותר היא לראות את ילדינו מוצאים את בני זוגם איתם הם ישלימו, יתמכו ויחזקו זה את זה גם אם אחד או השני יאבדו שיווי משקל כמו בחלק הבא בסיפורם של יצחק ורבקה.
שרה
פרשת השבוע היא על רבקה, למרות שהיא קרויה על שם שרה. שרה חיה 100 שנה ו-20 שנה ו-8 שנים. בתרגום לאנגלית מצוטט שהיא הייתה בת 128. עם זאת, בטקסט העברי תקופה זו מחולקת לשלוש כאמור. על פי המסורת היהודית, משנה זו מציינת ששרה הייתה יפה בגיל 100 כפי שהייתה בגיל 20 והייתה טהורה כשהייתה בת 20 כמו כשהייתה בת 8. לא משנה מה המשמעות, פרשת השבוע מתארת הֶמשֵׁכִיוּת. שרה עוזבת אותנו ורבקה מצטרפת אלינו כדי להחליף אותה. מותו של האחד משאיר מקום ריק שיתמלא בבואו של השני. תפקידה חיוני בחייו של יצחק אך כך גם עבור הקהילה כולה. כמו במקרים רבים המתוארים בתנ"ך, כשמישהו מת, מונה לו יורש. (יהושע בא אחרי משה, שמואל אחרי אליהו, סלומון אחרי דוד, ישוע אחרי יוחנן) רבקה היא כמו היורשת הראויה של שרה. אנו קוראים שיצחק מתנחם לאחר מות אמו בבואה של אשתו. ואכן, הנוכחות הנשית הייתה חסרה. בית (אוהל במקרה שלהם) ריק וקר ללא נוכחות האישה הממלאת את המקום. ה' לא רק מבטיח את ירידתם של האבות, המלכים והנביאים, אלא גם את זו של הנשים. רצף הנשים הוא גם חיוני. גם הילדה צריכה ללמוד הרבה ולאמא יש הרבה מה להעביר הלאה. העברת הידע הנשי הזה חיונית בדיוק כמו הידע המועבר מאב לבן. ואכן, בלי נשים ובלי כל מה שהם יכולים לתת לנו, גברים יהיו חסרי אונים. חשוב מאוד להתפלל לשיקום נשים, כי ההתחזקות שלהן מבטיחה במידה רבה את שלנו. שה' יעשה נשים נוכחות כמו שרה ורבקה.
זאב שלמה 25.10.2013
על ידי Sipos Richard | אוק 18, 2013 | בראשית
אברהם והשילוש הקדוש
וַיֵּרָא אֵלָיו יְהוָה בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח־הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּוֹם׃ וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו וַיַּרְא וַיָּרָץ לִקְרָאתָם מִפֶּתַח הָאֹהֶל וַיִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה׃ בראשית יח, א-ב
ה' הופיע לאברהם כשהוא היה במצב קשה מאוד. קשה, כי השמש זרחה בבהירות וצלקת ברית המילה שלו עדיין כואבת. יתר על כן, הוא לא ידע דבר על עתידו. הוא קיבל הבטחה לירידה גדולה, אך לא חזון למימושו. הוא חיכה לה' כי ידע שהוא צריך אותו וידע שהוא יגיע בזמן. ה' נראה אליו, ועדיין שלושה אנשים עמדו לפניו. מי הם? מלאכים? שלושת המלאכים? לא ממש, כי אחד מהם נפל, אז נשארו רק שניים. המסורת היהודית סבורה שהגברים הללו היו שלושה מלאכים שלכל אחד מהם משימה מסוימת למלא. הראשון חייב לגלות לאברהם ולשרה את הולדת יצחק, השני צריך לשפוט את סדום ועמורה והשלישי בא להציל את לוט. מבחינתי, לסיפור הזה יש משמעות עמוקה יותר. לאברהם מתגלה ה' לראשונה כשילוש קדוש. לאחר שמלכיצדק, הכהן העליון, הציג לראשונה לאברהם את הדגם של מה שתהיה לימים סעודת האדון, יחוח מתגלה לו בשלמותו כאב, בן ורוח הקודש. אבל אז נשאלת השאלה, איך מישהו יכול להיוולד מחדש בזמן שגאולת המשיח עדיין לא התגשמה? גדולה היא התעלומה. עם זאת, יש לציין שגאולת המשיח אינה מוגבלת בזמן. זה, היה ויהיה. הגאולה התרחשה הן בעולם הגלוי והן בעולם הרוחני, חוסר הזמן שלה מאפשר להציע אותה ברוח לדמויות שחיו לפני בואו של ישוע המשיח לעולם הזה. הבטחת הגאולה נחתמה עוד יותר בחלקה בהסכמת אבינו להקריב את יצחק, בנו יחידו. אכן בנו היחיד, כי 7 בניו הגשמיים האחרים לא היו ממש באותה רוח כמו אביהם. (למרות שגם לשאר בני אברהם יש את מקומם בתולדות הגאולה ויש להם הבטחה להיכנס לרוח האמיתית על פי ההבטחה האלוהית).
לכן יש ברית לא רק באמצעות ברית מילה, אלא גם באמצעות מלכיצדק, כוהן העליון, דמותו של ישוע המשיח. את הברית כורתים עם לחם ויין, ואז כל ה יחוח נראה לאברהם. לאחר מכן אלוהים מודיע לו שהבטחת צאצאיו תהיה באמצעות בן שלידתו מתגלה לו. שרה הולכת ללדת בן תוך שנה וסדום ועמורה תישפט. אברהם ממשיך באמונה ועד כמה שזה נראה מדהים, מקבל את הרעיון שה' נותן להם בן בגיל מאוד מתקדם זה. מצד שני, הוא משתדל עבור שכנו. הוא מבקש מה' צבאות לחוס על מי שנשאר נקי במקום טמא ובין אנשים טמאים.
באשר לאברהם, המשימה שלנו זהה. להפציר בקב"ה שלא יאבד מה שטהור עם הטמאים. אבל מי הם הטהורים, כשאנו רואים רק כאוס וחטא סביבנו? יתר על כן, מדוע עלינו להתפלל עבור אלה שנטהרו, כי המשיח כבר גאל אותם? לגבי אחינו ואחיותינו, עלינו להתפלל רק לחיזוקם ולהגנתם. על חייו של מי עלינו להתפלל אז? בימינו, עלינו להתפלל כדי שהחלק הטהור של כולם יוכל לפרוח ולצבור קרקע נגד הצד ה"סדום והגומורי" שלהם. מכיוון שבכל בני האדם יש משהו טהור בתוכם, החיים שניתנו על ידי הבורא יחד עם הלהבה המקורית הזו שהושתלה בלב כל אחד מהם שהם חוקי היסוד של אלוהים. על אלה עלינו להילחם ברוח, בתפילה. כדי שהזרע הזעיר הזה שהושתל בכל אחד מאיתנו ימות ויגיע לחיים על ידי המשיח. אנחנו צריכים לבקש מהשכנים שלנו להתנקות מהזקן שלהם שמוביל אותם למוות. יהי רצון שהחלק הטמא הזה של האדם יישפט ויחרב כמו סדום ועמורה, אבל ייוושע היחיד כמו לוט. מי ייתן והזקן ימות בכולנו כדי לפנות את מקומו לבריאה החדשה. הזרע של הבריאה החדשה הזו הונח בכולנו לפני הלידה.
אנו יכולים לקרוא שרק שני מלאכים הלכו בדרכם לשתי הערים החוטאות. אחד נשאר עם אברהם. במשך זמן רב לא ראיתי אם האב, הבן או רוח הקודש הם שנשארו עם הפטריארך האהוב שלנו. סוף סוף מצאתי את התשובה בברית החדשה. כשם שהתלמידים קיבלו את הבטחת המנחם והתמלאו ברוח הקודש שירדה עליהם, כך יהוה, כאב ובנו, ממשיך בדרכו להכריז על הדין. המשיח עזב את התלמידים וחזר לשבת מימינו של האב כדי שרוח הקודש תוכל לכסות את חסידיו כאן למטה. רוח הקודש היא הנשארת עם האדם המטוהר. רוח הקודש לא יכלה להתגורר בסביבה מחוללת שבה החטא הוא המלך. אף על פי כן, הנצחי נוכח גם במקומות אלה. הוא נמצא שם בתור האב והבן, אבל לא כמגן או כמנחם, אלא בתור הבורא והגואל שבא להציע סליחה ולשפוט מתי זה נדחה. כך ישוב ישוב לשפוט את החיים ואת המתים ביום האחרון.
ה' לקח לסדום ועמורה את האפשרות לחזור בתשובה, שכן הוא הבטיח לאברהם לא להרוס את העיר עבור 50, 45, 30, 20 או 10 צדיקים. לבסוף סירבו תושבי העיר להצעה זו בהתנהגותם האכזרית. אז הצדיק היחיד שנמצא במקום היה לוט, שלקח איתו את אשתו ושתי בנותיו.
לוט הצדיקים
חייו של לוט הם פיאסקו אמיתי. אנו רואים אדם שמועד בכל צעד שהוא עושה. אפילו המעגל שלו חייב לסבול מההשלכות המזיקות של הטעויות שלו. איננו יודעים מדוע אברם לקח עמו את לוט. על ידי הומניזם או סובלנות, בכל מקרה ה' לא נתן לו פקודה לעשות זאת. רק אברם הוזמן לעזוב את עמו ואת ארץ אבותיו. לוט עוקב אחריו בכל מקרה. אולי הוא היה צריך להישאר. לוט עדיין רצה ללכת בעקבות אברהם. הוא כנראה גם רצה לנצל את ברכותיו של אברם, אין ספק שגם הוא רצה ללמוד להכיר את ה'. כוונותיו היו ללא ספק טובות וטהורות. אף על פי כן אנו רואים בו מעין קוץ ברגלו של אברהם. אין ספק שעדיף היה להישאר בבית בזמן שאברהם היה תופס את מקומו וישתרש ברצון ה'. אז יכול היה אברהם לחזור לעמו בידע מלא על ייעודו להעיד לאחרים את הצורך להכיר וללכת אחרי האדון האחד והיחיד. אז לוט יכול היה להתחיל בדרך של כניעה ברגע שדודו הפך למודל מוצק לעקוב אחריו. אולי ההחלטה לקחת אותו איתו הייתה קצת נמהרת מדי? אני לא יכול לומר בוודאות, אבל אני נוטה מאוד לחשוב כך.
חייו של לוט הם לא באמת מה שאנחנו יכולים לקרוא לסדרה של עדויות חיוביות שכדאי לעקוב אחריהן על ידי המאמינים של היום. אמנם, מאוחר יותר הוא מצוטט כצדיק על ידי השליח פטרוס ב-2 פטרוס ב':7. אבל, כאשר מישהו בוחר כרי דשא ירוקים ומושקים, כי הם אטרקטיביים יותר ומבטיחים יותר עבור העדרים. כשמישהו עובר לעיר השפלה והקלת הדעת של העולם הידוע באותה תקופה, ממנה הוא לא מסוגל להחליט אם הוא צריך לצאת או לא. כאשר ה' צבאות מרחיק לכת עד כדי ללכת ולהוציא אותו באופן אישי וכאילו זה לא מספיק, ללוט עדיין יש את החוצפה לסרב לשתף פעולה ומבקש את הרשות ללכת ולמצוא מקלט בעיר אחרת שגם היא הייתה לְהֵהָרֵס. וכאשר בנותיו נופלות באחד החטאים המדהימים ביותר שהוא לשכב עם אביהן כדי להביא ילדים ממנו. קשה להאמין שלאדם כזה יש את הזכות להיקרא צדיק (צדיק)! זה אומר שה' מעיד בעצמו שלוט הוא דמות טהורה. זה אומר שלוט עשה סדר במערכת היחסים שלו עם הנצחי בשלב מסוים. המוסר של זה הוא שעדיף להימנע מהמתנה לרגע האחרון כדי לעזוב את הדתיות המיטיבה אך העיקשת שלנו לפני שנבחר בדרך של כניעה וציות לאדון. כי זה יכול לעלות לנו הרבה, אם יורשה לי לומר וכמו במקרה של לוט אנחנו יכולים אפילו לאבד את המשפחה שלנו. אשתו של לוט קפאה, בנותיה הפכו לנמושות גילוי עריות שהביאו לחיים את האויבים הגרועים ביותר של העם היהודי, מדיין ועמלק. טעויות דומות בוצעו כמובן גם על ידי אברהם כאשר הוליד 7 ילדים מלבד יצחק שלא נקבעו על ידי ה'.
בואו לא נחכה שמנגנונים הרסניים כאלה יטעו אותנו על כך שסוף סוף ניצלו בקיצוניות וברחמיו המדהימים של הנצח. אל תשלם מחיר כזה על התואר שלנו צדיק. הבה תמיד תהיה מולנו הדוגמה הרעה של אבותינו, בין אם זה לוט או אברהם. יש לנו את הבחירה החופשית לומר לא לסדום, לעמורה, להגר ולכל העצות הלא-מודעות ה"טובות" והלא מאמינות של קרובי משפחתנו הקרובים של חברינו. אם, לעומת זאת, אנו רוצים ללכת אחרי ה' בכל מחיר, טוב מאוד! אבל בוא נחכה לתורנו. תן לנו להיות סבלניים עם עצמנו ואל תיאחז בקריאה של אחרים, אלא חכה לזמן שלך לבוא. יש זמן ללוט, אחד לאברהם ואחד לנו.
לידת ילד
החלק הנבואי (הפטרה) מספר לנו גם את סיפור הולדתו של ילד. אנו יכולים גם לקרוא כיצד אליהו פגש את האישה הסונמית לה הוא חוזה לידת בן. ואז, כמה שנים לאחר לידתו, הילד נפגע מהשמש ומת זמן קצר לאחר מכן. הוא מת ואז מחייא. ילד מת, ואז חוזר לחיים.
חשבתי השבוע הרבה זמן למה מבוגרים כל כך דוחים אחד את השני? איך זה כשהייתי ילד, אהבתי את כולם, כולל מבוגרים, וראיתי אותם בעין אחרת לגמרי מאשר היום. האם אנשים היו משתנים כל כך? האם המבוגרים של פעם היו כל כך שונים ממה שהם היום? בדיוק גיליתי את האמת על כל זה: זה היה בי שמשהו השתנה, משהו מת בי. בסיפור הקודם, אברהם מעיד בדיוק על אותו לב טהור של ילד שדרכו הוא תופס את העולם. הוא באמת חיכה לאדון וקיבל את שכנו ללא תנאים כמו אותם ילדים שישוע דיבר עליהם בבשורה. הילד הזה מת ברבים מאיתנו. הילד הזה שלא ביסודו רואה את הרע שבזולת, אלא שרואה בשכנו יצירות אלוהיות. הילד הזה שהיה מסוגל לקבל את האחר ללא תנאי ושהיה סקרן לדעת מיהו האדם שמולו. הילד הזה שעדיין לא הכיר את התורה ולכן לא ראה חטא באחר ולא היה לו חזון על הצד האפל של העם. ואז אנו מוצאים את עצמנו בשדה הצחיח ושטוף השמש של הבגרות, שבו מכות שמש רוחניות פוגעות בנו עמוק באח. הנה, הילד הטהור הזה מת בנו. כדי להיות מסוגל להתערב כפי שעשה אברהם, חיוני שהילד הזה יקום בי שוב. זה מאוד קשה כי היום אני מכיר את המצוות, אני יודע את ההבדל בין הטוב לרע, ובכך אני קולט בבירור את כל החטא סביבי. אני לא יכול שלא לראות את החלק המלוכלך של גברים. אסור לי בשום אופן לוותר על החזון הזה של מבוגר, כי הוא חיוני בגיל הזה, אבל בהתנהגות שלי, לפי שיקול דעתי, זה לא אמור להשפיע עליי לרעה בשום צורה. אני חייב לשחזר את הלב של הילד שלי. עלינו לבקש שהחושך הנראה באחרים לא יגיע אלי. זה טוב אם אני לא יכול לסבול את החושך, אבל זה לא צריך להציף אותי, לגעת בי, להחליש אותי ברוח ולהעמיד אותי בסכנה. אי ידיעת החוק היא הגנה על הילדים. עם זאת, המבוגר נמצא בסכנה אם הוא יישאר חסר השכלה. אנו זקוקים להגנה מורכבת יותר כאן, כי בורות של החוק היא תמותה, הידע שלה ללא אהבה הוא גם קטלני. אז הראשון שעבורו עלינו להפציר בחסדי ה' הוא האדם שלנו. להיות משוקם ומחוזק הוא התנאי שלנו להתערב עבור אחרים.
הקרבה אנושית
לפני להקריב את יצחק, אנו קוראים את סיפור הברית שנכרתה בין אברהם לבני אדם. אברהם כורת ברית שלום עם הפלשתים שמקבלים בכך את השליטה על חלק מהארץ המובטחת. אף על פי כן, ה' הבטיח את הארץ הזו לזרעו של אברהם.
ואז מגיעה בקשה שעלולה להיראות מטורפת. הנצחי אוסר בתוקף כל צורה של הקרבת קורבנות אדם. נראה כי כעת הוא מבקש מאברהם לעשות משהו שסותר את דברו. הוא מבקש את חייו של הבן שהוצע כהבטחה, זה שבזרעו יתברכו כל העמים. לטענת כמה פרשנים יהודים, משפט קרבן יצחק הונח על אברהם כדי שיוכל לגאול את עצמו מאשמה זו ולהוכיח את דבקותו באלוהים.
בכל מקרה, הנצחי מעולם לא רצה את מותו הפיזי של יצחק. הוא עדיין ביקש מאברהם להחזיר לו את חייו של יצחק על המזבח. לא בדיוק את מותו הוא ביקש, אלא את חייו. באותה עת, לפני הברית בהר סיני, בקשה כזו לא הייתה יכולה להתפרש אחרת: הילד חייב למות. ברור שהאדון היה מודע לכך. הוא ביקש את הקרבת יצחק ביודעו שאברהם יחשוב שעליו להרוג את הילד. הקב"ה רצה להעמיד את אברהם במבחן, לראות אם הוא מסוגל לוותר על מה שהוא הכי מוקיר. האם הוא התכוון לבחור את האיש (בנו) או להישאר נאמן לברית שלו עם ה'?
אצל גבר בגיל הזה, הגעתו של בכור היא מקור חד משמעי לשמחה. יתר על כן, האדון עצמו הוא שבא לבשר להם את החדשות. הילד מגיע ישירות מלמעלה. לפיכך הפיתוי גדול עוד יותר ליפול לעבודת האלילים של ילד כזה. בעקבות ברית עם הפלשתים, אברהם בהחלט הראה את חולשתו האנושית. כאשר הוא רק הציג את אשתו כאחותו, הוא עדיין לא חתם שום ברית עם אלוהים. חולשתו האנושית וחוסר אמונתו התבררו. כעת, קשר אנושי וזר הפריע בין אברהם לקב"ה. הוא כרת ברית עם מישהו אחר מלבד ה'.
אלוהים ללא ספק רצה גם לטהר את יצחק בלב אביו. דווקא בליבו של אברהם אמור הילד למות כדי שגם הוא יוכל להיוולד מחדש חופשי מכל קשר אנושי שבא מאביו. אכן, ייתכן שאברהם שם את יצחק בינו לבין ה'. לכן עלינו לומר שהקרבת יצחק אכן התרחשה. אבל הקרבה זו התרחשה ברוח. יצחק היה צריך למות רוחנית כדי להיות חופשי לבצע את השליחות שלו. אני מאמין שעונש המוות נכנס לתוקף כאן כמה מאות שנים לפני פרסומו. עונש המוות ההוא שעדיין בתוקף היום, אך ברוחו ומיושם על ידי הכהן הגדול ישוע. הישן חייב לפנות את מקומו לחדש, האדם הישן חייב למות על חטאיו כדי לאפשר לאדם החדש להיוולד מחדש. במונחים אחרים, כל מה שלא נמצא בכוחו של האדון חייב להיסחף כדי שהבריאה החדשה תוכל לפרוח במשיח. משהו נולד מחדש בהר המוריה בעקבות מה ש-3000 שנים מאוחר יותר וכמה מטרים קדימה יכול לקרות קורבן נוסף. האב הציע את בנו יחידו לטובת האנושות. אם נשאלה עדות אמונה כזו מאברהם על כך שכרת ברית זרה עם בני אדם, ניתן לומר שמשפט זה היה גילוי רחמי האדונים שהפכו את אשמתו של אברהם לטובתו ולטובת האנושות כולה.
זאב שלמה 18.10.2013
על ידי Sipos Richard | אוק 18, 2013 | בראשית
עבור למצרים
בתחילת הסיפור, גורלו של אברם עדיין לא ברור לנו. הוא מצווה ללכת אל הארץ אשר יראה לו ה'. בעקבות הגעתו לארץ כנען, מכה רעב באזור. קשה להבין מדוע מוות כזה נופל על העני בבואו (אם כי איננו יודעים באמת מהו הזמן שחלף בין הגעתו לתחילת הרעב). נכון לרגע זה, אברם עדיין נראה כפוף להכל יכול וממילא חוסר המזל תופס אותו. זה לא היה העונש או התוצאה של פגם, אבל זה היה ברצון ה' שאברם, כמו כולנו, הכיר את מצרים. שם, הוא מציג את אשתו כאחותו, והאדון מכה את הארץ בפצעים. אברם הוא שעוות מעט את המציאות ולמרות זאת, המצרים "התמימים" נענשים.
יתרה מכך, אברם מבורך בכל מיני מתנות בתמורה לאשתו שהוא יכול לשמור אחר כך גם כשהשקר נחשף. מתנות אלו מפרעה הן חלק מהונו המפורסם של אברם. הבירה הבסיסית של עם ישראל מגיעה במידה רבה מהאוצר הזה שמציעה מצרים בתמורה לשראי. (אוצר הציבור הזה בא בחלקו מהסחורה שאיתה עזב אברם את עמו ובסופו של דבר תתווסף מתנת אבימלך). ה' מראה אז לאברם מה יהיה גורלם של צאצאיו. העם יצטרך ללכת בדרך דומה לשלו: לאחר רעב, הם ילכו למצרים כדי להיות עבדים במשך ארבע מאות שנים לפני שיעזבו לבסוף עם הון גדול מאוד שגם ימסר להם על ידי המצרים.
ההון הזה הוא פשוט ההון שהאנשים הפסידו בכך שהפכו לעבדים יחד עם שכר עבודת הפרך שלהם.
בתחילת מסע המאמין שלנו, אנו גם עושים טעויות ומועדים כאשר אנו עומדים במבחן ברציפות. עם זאת, אסור לנו תמיד לסבול מההשלכות השליליות של הטעויות שלנו. להיפך, לעתים קרובות אנו יוצאים מבורכים אף יותר מבעבר, כשם ששרי נהנתה מהגנה אלוהית ממעשיו של פרעה, ואברם הצליח לשמור על הטוב שקיבל תמורת "אחותו". זה מצב מאוד נוח. אנחנו עושים טעויות ואפילו לא זוכים להכרה, להיפך, אנחנו מקבלים חיבוקים מהאב כמו ילדים קטנים. רבים מאיתנו היו רוצים לשמר את המצב הזה של אינפנטיליזם רוחני. זה אכן טוב מאוד לחיות על ברכי ה' כמו ילד קטן, אבל כשמגיע זמן הבגרות ואנחנו רוצים להישאר ילדים, זה לא יעבוד. כי הקב"ה לא קרא לנו להישאר תינוקות נצחיים, אלא רוצה להפוך אותנו למבוגרים אחראיים. הדבר היחיד שחייב לשרוד מילדותנו הוא טוהר הלב שלנו ותו לא. הלב הזה שדרכו עלינו לשפוט ולהבין את רעתנו באהבה ובחוסר עניין מוחלט. זו אולי אחת הסיבות העיקריות לכך שרבים פשוט מפסיקים לאחר זמן מה מבלי להיות מסוגלים לעשות צעד נוסף קדימה ברוחם. אנו דוחים כל אחריות, כמו צעירים שמסרבים להתבגר ולהישאר בני נוער סוררים נצחיים. כשאנחנו עדיין חושבים להיות ילדים, אנחנו משקרים בעיקר לעצמנו. בקיצור, אנחנו הופכים את עצמנו לחסרי אונים וחסרי תועלת רוחנית.
אבל יש עוד מלכודת גדולה שאנחנו נופלים אליה לעתים קרובות. אנחנו דוחים בחומרה כל דבר שבא ממצרים, כל מה שהיה חלק מחיינו הקודמים. אנחנו סוגרים את הדלת מול העבר שלנו בצורה קיצונית ובורחים בפקעת הדתית שלנו כמו במנזר שממנו אנחנו מסרבים מכל וכל לצאת ללכת לעולם. אבל זה בעולם הזה שמקומנו הוא על פי רצון המשיח המתבטא בתפילת הכוהנים היגי. בעולם הזה עלינו לבצע את שירותנו. אנחנו לא יכולים להיות תחת עול העולם ברוח, אבל פיזית, העולם הזה אכן זקוק לנוכחותנו. גם מהעולם הזה כל הונו, טובתנו החומרית והידע שלנו בתחומים שונים המאפשרים לנו למלא את תפקידנו ולהביא את הבשורה למצרים. זה יהיה מאוד לא חכם לדחות את כל זה. גם אנחנו לא צריכים לדחות את כל ההיבטים של מדעי האדם שבמבט ראשון אולי נראה שהם סותרים את דבר הנצח, אבל אנחנו יכולים בקלות להבין שהרבה פעמים הם באמת מוכיחים זאת.
עדיין ישנה דוגמה שלישית לגלות מצריים בתנ"ך. זוהי גלות רבותינו בימי ילדותו, כאשר נאלץ לברוח מרדיפת הורדוס. ישוע בילה חלק ניכר מנעוריו במצרים בהגשמת הנבואה הכלולה בהפטרת השבוע. אור העמים היה צריך להכיר את העמים האלה, הגויים שבשבילם ירד לעולם הזה כדי שתוצע גם להם הכרת ה' והגאולה. בכך הוא הראה לנו את הדוגמה הבאה. לא היה צורך שיכיר אף אחד, כי הוא מכיר את כולם במקור. אף על פי כן, כאדם בשר ודם, הוא היה צריך להראות לנו את הדרך שעלינו לעבור בעצמנו.
זאב שלמה 11.10.2013
על ידי Sipos Richard | אוק 4, 2013 | בראשית
נוח ואברהם, שלבי חייו של המאמין
היהדות מאמינה שאברהם היה צדיק יותר מנח. הסיבה נעוצה בתיאור עצמו: נוח היה צדיק, ללא תמים בקרב בני זמנו. רבים מחשיבים שלהיות צודק בתקופה שבה כל האנושות מושחתת ברצינות אינה סגולה מוגזמת. הרבה יותר קל להיות מושלם בתקופה כמו זו של נח מאשר בתקופת אברהם שבה היו קיימים גם צדיקים אחרים. זו הסיבה שאברהם נתפס כצדיק יותר מנח. הבדל איכותי זה מוסבר בכך שנוח בנה את תיבה משלו, לפי הוראות ה', ללא קשר לגורל בני דורו וללא התערבות עבורם בשום צורה. אולם במקרה של אברהם אנו רואים אותו מתחנן באינטנסיביות בפני הקב"ה להימנע מהשמדת תושבי סדום ועמורה.
עם זאת, ישנה דעה מאוזנת יותר, שבה אנו מבחינים בהקשר ההיסטורי או הרוחני יותר שבו חיו שתי הדמויות מבלי להסיק מסקנות נמהרות. לפי חזון זה, לא הייתה על נח חובה לעזור לזולת. ההחלטה להשמיד את האנושות כולה התקבלה, ולכן לנוח לא היה שירות לבצע כלפי בני אדם אחרים. חובתו היחידה של נח הייתה לבנות את התיבה לעצמו, למשפחתו ולבעלי החיים, ללא קשר למה שיקרה לשאר העולם. אברהם היה אדם אחר, שחי בעידן אחר ולכן יש לו ייעוד אחר.
אני מעדיף לבחור בתיאוריה השנייה הזו. אולם המסר של שני אבותינו אינו טמון בהשוואתם זה לזה ובחיפוש אחר המעלה שבהם. כדאי לנו להתייחס אליהם כאל אבות טיפוס, מודלים של שלבי חייו של כל מאמין. אחת הטעויות העיקריות שאנו עושים כמאמינים שזה עתה התגיירו ו/או נולדו מחדש, היא שאנו רוצים לצאת למלחמה מיד כדי להציל את עולם כוחות הרשע. זהו רפלקס אציל וטבעי בהתחשב בכך שאנו ילדים מבחינה רוחנית, ולכן אנו טהורים ובעלי רצון טוב. כילד שזה עתה גילה אמת חדשה, אנו הולכים למתקפה של השכן שלנו על מנת לחלוק איתם את האוצר שזה עתה גילינו. גם אני פעלתי ככה, וגרמתי להרבה בעיות. מצד אחד הלכתי לאזורים שה' לא רצה שאגיע, אז סיכנתי את עצמי במצבים מסוכנים שלא הייתי חמוש נגדם. חשבתי לתת את עדות האדון למען גוף המשיח, מבלי להבין שגרמתי לו נזק יותר מכל דבר אחר. מאז, אחת התורות הבסיסיות שלי כלפי אחים צעירים היא להזהיר אותם להישאר רגועים. אסור לצאת למסע צלב כל הזמן בניסיון להמיר את כל מה שזז. באופן פרדוקסלי, אדם צריך להראות צורה כלשהי של אנוכיות. אנוכיות חיובית המורכבת מהתמודדות רק עם הבנייה של האדם בהתחלה, על מנת להימנע מפגיעה באחרים, בגוף המשיח ובעצמו מחוסר ידע, ניסיון וחוכמה.
יש לי בן בן 3 שכבר יודע לעשות הרבה דברים כי לימדתי אותו. עם זאת, אני אוסר עליו לעשות את הדברים האלה בכל עת וללא השגחה גם אם הוא יודע לעשות זאת מחשש שיפגע במישהו או יפגע בעצמו. הרבה פעמים אנחנו מבשלים ביחד, חותכים בשר בסכין, מדליקים את המחבת וכו', אבל תמיד בנוכחותי. כך גם לגבי עבודה רוחנית. זה יכול להיות פורה וטוב רק על ידי אנשים בוגרים ובעלי עוצמה רוחנית המבצעים משימות שמתאימות ליכולותיהם ולגיל הנפש שלהם. שלבי חיינו כמאמינים חייבים למלא אחר צוו של נח לאברהם. בנה את עצמך בשתיקה בהתחלה כדי להינצל. ברגע שכף רגלך תהיה איתנה על הסלע לאחר המבול, תוכל לעזור לאחרים כפי שעשה אברהם. אם נח היה עוצר לבשור, להטיף, להתנבא, או פשוט להגיב להתקפות האנשים שבאו לצחוק עליו במהלך הבנייה באמצע המדבר, כשלא היה סימן שהגשם מגיע. , אז נח ומשפחתו היו נספים עם שאר העולם המושחת. במקרה זה, אברהם לעולם לא היה נולד כלל כדי שיוכל למלא גם את הקריאה שנקבעה לו. אם נח היה מגלם את ההומניסטים, כל עבודת ישועת ה' הייתה נשברת. האדם לא היה נגאל, אלא נועד להיעלמות אולטימטיבית ובלתי הפיכה.
אז אנו רואים כמה חשוב לכבד את רצף הכרונולוגי הזה מחשש שהמורשת הרוחנית שלנו לא תביא פרי והיא תתפורר לנצח.
על ידי Sipos Richard | ספט 28, 2013 | בראשית
ויהי אור
בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ׃ וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ עַל־פְּנֵי תְהוֹם וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל־פְּנֵי הַמָּיִם׃ וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר וַיְהִי־אוֹר׃ בראשית א, א-ג
בקריאת הפרשה הראשונה של התורה השנה, נראה לי שסיפור הבריאה לא באמת מתחיל בבריאת שמים וארץ כפי שנראה לי עד עכשיו. בריאת השמים והארץ כבר הושלמה כשהסיפור מתחיל. מעשה הבריאה הקונקרטי הראשון שהמקרא אומר לנו הוא מתנת האור. למרות שאור, אור ה' תמיד היה קיים והיה קיים לפני כל בריאה, ההיסטוריה חושפת את מתנת האור הזה בעולם לאחר שנוצרו שמים וארץ. המילה הראשונה של הבורא היא: יהי אור.
כאילו השמיים והאדמה שימשו רק נוף פשוט למשהו הרבה יותר מלכותי.
כאשר האדון יוצר משהו בחיינו, הדבר החשוב הוא לא המתנה עצמה, אלא האור שמתלווה אליה. זה לא כל כך חשוב לדעת איך נבראו השמיים והארץ, כמה זמן, כמה מלאכים יש כאן, וכמה אנשים יש שם, כי בלי אור ה' לא היה כל זה הגיוני.
השאלה הגדולה היא טובה, האם יש אור או אין.
כי מה שה' יוצר הוא חסר ערך בפני עצמו, אם לא יוסיף את האור שלו, אם לא ימלא אותו באדם ובמטרתו שלו. אם הוא לא מאיר לנו עיניים במטרת יצירתו ואם הוא לא נותן לנו את ההוראות כיצד להשתמש בה, הכאוס משתלט. למה שיש לי בן זוג אם אני לא יודע איך לאהוב אותה. למה להביא ילדים אם אנחנו לא יכולים לייצג את האדון מולם כדי שהם יהפכו למאמינים מתוך שכנוע ולא על ידי מסורת ודתיות. למה יש בית אם לא רוח המשיח היא השולטת בו. אבל זה נכון בכל תחומי החיים, למה לעבוד, לעשות שירות, או כל מה שאנחנו יכולים לקבל מה', אם הוא לא ממלא את זה באורו, במצוותיו ובחייו. למה להשתמש במכונית אם אין אורות שיאירו את כבישי החיים האלה שמתחשכים מיום ליום. אנחנו צריכים לראות וללא אור היינו במקרה הטוב מסיימים בתעלה.
ללא אור העולם, בלי ישו, שום דבר לא הגיוני, להיפך הכל בסכנה, כי עש, שרצים וגונבים ישמידו אותו במוקדם או במאוחר.
מתנת הנצח המשמשת ללא רוחו היא ריקה וחסרת תועלת בפני עצמה. מתנה מסוג זה מפסיקה להיות ברכה למען מלכות השמים ואפילו לעולם כאן למטה. אם אני לא משתמש ברכושי, בידע שלי, באדם שלי למען מלכותו, אז כל מה שבבעלותי הוא כמו האוצרות הארציים חסרי התוחלת והזמניים האלה שהתנ"ך מצטט כמה פעמים.
מדענים גם יודעים מזה זמן רב שאור הוא למעשה היסוד החיוני והחיוני ביותר בעולם.
ללא אור, החיים לעולם לא היו יכולים להופיע ולא ניתן היה לראות ולא להתבונן דבר. מהירות האור עצמה היא קבועה השולטת כמעט בכל המכניקה של הפיזיקה. בנוסף, כל המידע הכלול ביקום מועבר באור.
דפורמציה
המילה הראשונה של האויב נושאת גם מסר גדול. מעניין לראות איך שקר עובד בפועל.
כי במציאות, הנחש אפילו לא שיקר.
הוא פשוט הסיט את האמת: האם באמת אמר אלוהים, אסור לאכול מכל עץ בגן? אמנם ידע בדיוק רב שהאיסור הוא רק בפירות של שני עצים ולא יותר. מה הייתה כוונתו כאשר ניגש כך לחוה? לא יותר מאשר להעיר את האדם התמים והלוחם הזה שנמצא בכולנו ושאוהב לשחק את סנגוריו של הכול יכול. הוא ידע שעם החלקה זו של האמת, הוא עומד להעיר את האינסטינקט האנושי הזה בחוה שרוצה להגן לא רק על האדם שלו, אלא על אחרים ואפילו על דבר ה'.
אני רואה בסיפור הזה את אותה הקבלה כמו בסיפור הארון שהובא לירושלים על ידי דוד המלך. כאשר מעדו השוורים, הושיט עוזה את ידו לאחוז בארון (ב' ו' ז').
מי אנחנו חושבים שאנחנו רוצים להגן על אותו החזק מאיתנו לאין שיעור?
אנחנו היחידים שזקוקים להגנתו ולא להיפך. אני עצמי חוויתי פעמים רבות את ההשלכות הקטלניות של מעשה כזה.
כשאני מרשה לעצמי להיגרר לוויכוחים ודיונים סטריליים אינסופיים. אני נאבק להגן על דבר הנצחי ולבסוף מבין שזה אני שנפלתי לחטא ולפיתוי. המוות מתעורר בצורה של זמן אבוד, הזמן שיכולתי להקדיש לדברים חיוניים ופוריים יותר. אבל גם האנרגיה שלי נהרסה והשטן ניצח בקרב נגדי. איב עשתה את אותה טעות. היא הרשתה לעצמה להיגרר לדיון שווא וארסי במקום ללכת לדרכה כמו השיירה מול הכלבים הנובחים. היא התחילה להתווכח, להסביר את הרצון האלוהי בסופו של דבר ליפול לפיתוי, לחטא ואפילו למוות. הזמן שלנו, האנרגיה שלנו, המחשבות שלנו, העבודה הרוחנית שלנו מתים בדרך זו לעתים קרובות כתוצאה של תקלות דומות. אנחנו אפילו לא מודעים לפירות המבוזבזים כך, כי אנחנו אפילו הורגים את האפשרות לראות אותם גדלים.
כדי להימנע מלפול בפח הזה, אנו זקוקים גם לאור האלוהי, לחזון הרוחני, למתנת ההבחנה. מתי ואיך אנחנו עונים על שאלות או מצבים מסוימים. מתי צריך לשתוק אפילו בלי לשים לב להתגרות ומתי במקום ללכת לתקיפה, כי האדם באמת מחפש את הידע ואת קירבת ה'.
מדוע יהודים לא הכירו במשיח בישוע מנצרת?
הפטרת השבוע (פרשה נבואית: ישעיהו 42:5-43:10) חושפת את הסיבה לדחיית המשיח על ידי רוב העם היהודי. בחלק זה של הספר, המילה אור מצוטטת גם מהשורות הראשונות. אכן ניתנו ישראל כאור לעמים. קריאת ישראל מתוארת ומומחשת גם כך:
חובתו של העם היהודי היא לרפא עיוורים, חירשים ולשחרר את האסירים מהחושך שבו הם כלואים.
לאחר מכן קראנו כי בגלל סירובם למלא את המשימה הזו, העם הנבחר עצמו הפך לעיוור, חירש ושבוי. התהליך המתואר הוא תוצאה של חטא. זה מתואר גם בנבואה אחרת, כאשר ה' מבקש מהנביא לתת עיניים שאינן רואים בהן, אוזניים שאינן שומעות בהן כדי שלא יוכל לרפא אותן.
נבואה זו מכריזה שיש לשים את העם היהודי תחת רעלה לפרק זמן מסוים.
חוסר הציות של העם הנבחר הסתיר את עיני העם היהודי, ובכך מנע ממנו להכיר במשיח הצפוי בדמותו של ישוע מנצרת. ההאשמה בהתאבדות שקרית מאז. זה לא אומר שהעם יכול לרחוץ ידיים ואין לו אחריות, אבל סירובו של ישוע המשיח בהתחלה לא היה מרד ישיר של העם נגד הנצח, אלא תוצאה של העיוורון והחירשים מהם סבלו כתוצאה מכך. על חטאיהם הקודמים המתוארים בנבואה לעיל. המחלות הללו היו חמורות, אבל מקובלות, ומשם, זה היה בפרויקט של הנצח. חוץ מתלמידיו, מי שידע מיהו ישוע באמת ועם מי הם עומדים, היו דווקא הכוהנים הגדולים של אותה תקופה. למנהיגים הרוחניים האלה לא היה עניין שהאנשים יגלו את זהותו האמיתית של ישוע ועשו כל שביכולתם כדי להפוך את האנשים לחירשים ועיוורים אפילו יותר ממה שהם היו במקור.
הקב"ה התיר את העיוורון והחירש הזה כדי למלא לעצמו את השליחות שהעם היהודי נטש והיא לגלות את הידע של הקב"ה לעמים אחרים. הוא בא אישית לארץ כדי לאסוף את בניו האחרים הפזורים בעולם, הגויים: שוב אני שואל: האם ישראל לא הבינו? ראשית, אומר משה: "אקנא אתכם באלה שאינם גויים; אני אכעס אותך על עם שאין לו בינה". וישעיהו אומר באומץ: "נמצאתי על ידי אלה שלא חיפשו אותי; גיליתי את עצמי לאלה שלא ביקשו אותי."(…) אני שואל אז: האם יהוה דחה את עמו? ללא משמעות! (…) כמו שכתוב: "יהוה נתן להם רוח קהה, עיניים שלא ראו ואוזניים שלא יכלו לשמוע, עד היום הזה". (קטעים מרומים י'-יא).
ראה גם: ב-ראשית / ב-התחלה / ב-תכנית לגבי הסיבות הסבירות של הבריאה
זאב שלמה / ריצ'רד סיפוס
