וַיֵּצֵא‎

יעקב: החלום שלו

בורח מכעסו של אחיו, יעקב מוצא את עצמו באמצע המדבר ונרדם. הוא לוקח אבן שהוא מניח מתחת לראשו וישן. הוא עושה חלום. הוא רואה סולם שראשו מגיע לשמים ומלאכים נעים עליו ומטה. יעקב היה בבעיה להסתתר וללא ספק פחד. הנחמה היחידה שלו במדבר הצחיח והקר הזה הייתה אבן שבה השתמש ככר, סמל לקשיות משפטו. בלי אוהל, בלי שמיכת פוך חמה, בלי כרית רכה, רק אבן מתחת לצוואר. בנוסח העברי המקורי מודגש שהאבן הייתה אחת מאבני המקום. ככל שאנו מתקדמים בנתיב התלמיד שלנו, הבעיות והשאלות של העבר והעתיד שלנו לא צריכות להיות חשובות. מה שנשאר מאחור ומה שיקרה בעתיד הם נושאים שחוסמים את חובתנו הנוכחית. בתקופת משרדינו, השאלה היחידה שחשובה היא מהם החטאים הנוכחיים של המקום בו אנו נמצאים וכיצד לפתור אותם. התפילות שלנו העולות אל ה' כשליחים בקנה מידה שמימי הן מחזיקות הפתרון בו זמנית מאז שהמלאכים עולים למעלה, אבל יורדים באותה דרך. תמצית התפילה מתוארת כאן. מקורה של תפילת ערבית הוא בדיוק התקשורת הזו בין יעקב וה'. יעקב דיבר אל אלוקים ואלוקים ענה לו בשליחת השליחים. אז יעקב קיבל תשובות לשאלותיו, פתרונות לבעיותיו, נחמה בעצב וריפוי מכאוביו. הקב"ה מבטיח להעניק לו סיוע והגנה. יעקב בונה מזבח בו הוא מוזג שמן כדי לחתום את בריתו עם ה'.

יעקב: המשפט שלו

בעקבות מפגשו עם אלוהים, יעקב עדיין מוצא את עצמו בעבדות, תחת עול רשות זרה. שם, מצוות זרות הן בעלות תוקף. בעולם, ישנם שני סוגים שונים של חוקים. ראשית, אלה שאינם בהכרח סותרים את מצוות הנצח ושמתבססות על כך שהלוגיקה והרציונליזם לגיטימיים למדי אפילו מנקודת המבט האלוהית. לבן מצהיר, שלא נהוג להתחתן עם הקטן לפני הבכור. מסורת כזו היא אכן הבטחה להגן על נשים צעירות מפני הזנחה והישארות בודדה. אפשר לומר שזו התנהגות נבונה על מנת להגן על הילדים. הסוג השני של החוק, לעומת זאת, מבוסס על אנוכיות ובוז לרעך. כשלבן מסתיר במודע את הפרט הקטן הזה, בידיעה שיעקב תהיה מוטיבציה לעבוד קשה בשבילו כדי להשיג את אשת חלומותיו, הוא אינו עושה דבר מלבד לרמות את אחיינו כדי להפיק ממנו את המרב כמו נוכל וולגרי. יעקב שירת פעמיים שבע שנים אדם שהיה קרוב משפחה, אחיה של אמו רבקה. לבן הוא דמות יוצאת דופן בדיוק כמו זו של רבקה. אלא שבניגוד לאחותו, לבן נבדל בבינוניותו ובצביעותו. הקטבים ההפוכים נפגשים כמו גם בסיפורים רבים אחרים בתנ"ך. (קין והבל, עשו ויעקב, שאול ויונתן, …)

איננו יכולים לדעת את הסיבה מדוע ה' נותן ליעקב לחיות משפט כזה. למה הוא צריך לעבוד כל כך קשה במשך 14 שנים ואז עוד 6 שנים כדי להשיג את העדרים שלו? מדוע הוא צריך גם "להונות" את לבן כדי להשיג את המגיע לו כאשר טיפל בלידת העזים והטלאים המנומרים והמנומרים של אדוניו? אני לא רוצה לנחש, ובכל זאת שהותו של יעקב במקום הזה הייתה ללא ספק ניסיון, הכנה ותנור שעזרו לנקות את נשמתו של יעקב, שכמו רובנו היה בעל חוזק אופי שאינו משתלב היטב עם הרצון העליון.

לעתים קרובות אני מוצא את עצמי במצבים קשים מרצון אלוהים. שם, אני צריך לעבוד קשה תוך כדי כל הזמן עוולות בוטות. לבן תמיד שם, נוכח מסביבנו ורק מחכה לשים את הרצועה על צווארך. רבים מבצעים עוולות גדולות ו/או משאירים את הדרך פתוחה לחטאים כאלה. לעתים קרובות אני שואל את עצמי את השאלה לנצח: "האם לא לפי רצונך אני נמצא היכן שאני נמצא? לא רצית שאעבוד כאן? למה אני עדיין צריך לעבור מצבים כאלה? זה ברגעים האלה ש התשובה מגיעה. עדיף להישאר בשתיקה ולא להיאבק לשווא. ברצון להגן על עצמנו אנו נתקלים בכוחות השולטים בעולם הזה והם הרבה יותר חזקים מאיתנו. אסור לנו רק לסבול את ההשפלה נגרם על ידי הרוע הסובב אותנו, אבל כל הקללות הנובעות ממנו מגיעות גם אלינו. אנחנו יוצאים מההגנה האלוהית ואנחנו יוצאים לשדה הקרב החייזרי שבו לאויב יש את הזכויות ואת הנשק להגן על עצמו. אכן, האדם החוטא לא סובל שהעולה מרצה לו ואומר לו איך הדברים צריכים לעבוד בעולמו הקטן. עדיף לסבול קצת בשתיקה ולפנות ישירות אל הקב"ה בתפילה. עדיף לשלוח את שליחינו לה' כך שהתשובות באות.רק ה' צבאות הוא מוסמכים לעשות סדר בחיינו ובסביבתנו. הוא ישלח את צבאו כשימצא לנכון, כשם שעשה יעקב בצאתו מביתו של לבן. לאדון בלבד יש את הזכות לסגור את חשבונותינו ולהחזיר את הדברים והמצבים הסובבים אותנו לפי רצונו ולא לרצוננו. אז אנחנו יכולים לעתים קרובות להבין שאם אנחנו צריכים לסבול מצרות, זה נובע מהעובדה שצריך לנקות מאיתנו דברים מסוימים. הגאווה הנוצרית שלנו חושבת לעתים קרובות לדעת הכל טוב יותר מאותם כופרים מסכנים. לעתים קרובות זה לא באמת המקרה. החטאים שלנו גורמים לנו לעתים קרובות להיטהר מעת לעת, וזה מרמז על כאב.

יעקב: הונו

שוב בחלום הקב"ה מייעץ ליעקב להשיג את הבקר שלו על ידי ניהול חכם של לידות בתוך עדרי לבן. זוהי ההיסטוריה של עיזים מנומרים ומפוספסים. גם כאן אין מדובר בעוולה, כי הקב"ה עצמו הוא שמתערב בעוול שעבר יעקב במשך כל השנים הללו. לבן מתפוצץ מכעס למראה הצלחתו של יעקב עם בהמותיו. ה' מתערב שוב ומצווה על לבן לא לעשות טוב או רע ליעקב. ה' מדבר אל אדם שאינו שייך לו, המצוי בעול כוח רוחני זר וכמעט שאין לו ברית עמו. מפתיע לקרוא שלבן לא רק שלא יכול להזיק ליעקב, אלא שגם מעשה טוב אסור לו. מה יהיה רע בעשיית טוב? ואכן, ה"טוב" של העולם לפעמים הרבה יותר גרוע מהרע עצמו. הקוץ הגדול ביותר ברגלו של יעקב היה להיות חייב ללבן, להיות חייב להיות אסיר תודה לנבלה כמו חותנו. אחת הרחמים הגדולים ביותר של הנצח היא דווקא לשחרר אותנו מכל חוב לאויב ולאדם בכלל. באופן דומה, נפרד סבו אברהם ממלך סדום לאחר שעזר לו במלחמתו במלכי האויב. הוא רצה לכבד את תמיכתו של אברהם, אך הוא סירב בתוקף שכל אדם יוכל לומר שאברהם חייב את הונו לאדם ולא לאלוהים. (כאן לא נאמר לאברהם לעשות כן, זה בא מחכמתו הפנימית).

זה גם לפעמים מאוד מפתה לקבל פיצויים לאחר תקופה ארוכה של עבדות. לעתים קרובות אנו מרגישים שמגיע לנו כי סבלנו בצורה לא הוגנת במשך שנים. טוב לדעת במקרים אלו שפיצוי אמיתי יכול לבוא רק מה'. יכול להיות שהפיצוי הזה מגיע מבני אדם במידה מסוימת כמו במקרה של בהמת יעקב, אבל הקב"ה דואג שהטוב הזה לא יגיע ישירות ממונו הקונקרטי של האדם. הטוב תמיד מטוהר מכל ציפייה והשפעה של האדם. הצאן והעזים שהשיג יעקב לא השפיעו כלל על הונו של לבן, שכן הוא לא היה משקיע את רכושו כפי שעשה יעקב. יעקב פשוט גייס הון למענו שלא נפגם ההון המקורי של לבן שהוחזר במלואו לבעליו כפי שהוסכם. לבן אפוא לא נפגע מיעקב והחיות הוחזקו כמוסכם.

אני מוצא את זה מדהים שזיכרונו של יעקב צריך להשתקם בעיני כמעט כולם. הסיפור כל כך ברור עד שאני מתקשה להאמין שמיליוני נוצרים ויהודים אימצו באופן עיוור את המחשבה והרטוריקה של עשיו באומרו שכל האומללות של יעקב הם רק תוצאה של חטאיו. בעודנו קוראים את הסיפור, אנו יכולים להיות עדים לאופן שבו רכילות נולדת ומופצת על מנת להכפיש את דמותו של אדם חף מפשע. יעקב תמיד היה אדם בעל יושר ורצון טוב. עם זאת, הייתה לו תקלה חמורה ביותר, ויותר מכל אחד אחר בתנ"ך הוא מיהר לפתור את בעיותיו באופן אוטונומי, על פי מחשבותיו שלו. העקשנות הזו היא שהובילה אותו לצרות רבות.

יעקב, הברית הכוזבת שלו

יעקב עושה את אותה טעות כמו אביו וסבו. כשהכל נגמר, כשהם על סף הגאולה, האויב מנסה להתקפה סופית. בידיעה שהוא לא יכול לעכב אותנו תחת כוחו, האויב תמיד פותח במתקפה אחרונה על מנת לגרום לנזק מירבי לפני התפטרותו. היא תוקפת את הצד האנושי של האדם והיא פועלת על פי הפחדים של האנשים. הוא מציע לחתום על הסכם אי-תוקפנות של השטח שבו הוא נמצא, ומבטיח לכובש שלא ינסה שום התקפה נגדו. הוא נותן לך ללכת, אבל הוא גורם לך לקבל אותו כבעל ברית שלך. זה מה שקרה בין אברהם לאבימלך, בין יצחק לאבימלך, והפעם בין יעקב ללבן. אבל אם אנו מחשיבים את האויב כבעל ברית שלנו, האם איננו הופכים את עצמנו לאויב שלנו? אני דה סובל ונותן לגיטימציה לחטא שאולי אצטרך להילחם בו יום אחד ברצון ה', כי זה הייעוד שלי? אם אבטיח לו לא לקחת את השטח שלו, מה יקרה אם הוא ישתלט בינתיים על השטח שהקב"ה היה נותן לי? שוב נכרתה ברית כוזבת שמכשילה את הברית האמיתית בין פטריארך לאויב. אחרי עשרים שנה של עבודה קשה בשירות דודו וחמיו, שלא סתם ניצל את אחיינו, אלא גם חושב שכל מה ששייך ליעקב, לנשותיו ולילדיו, אפשר להבין את עייפותו של יעקב מול של יהירות כזו. בנוסף, זכרו של אחיו עשיו, שהתחקה אחריו לשם נקמה, היה צריך לרדוף גם את מחשבותיו של יעקב במיוחד מאחר שידע שהפגישה קרובה. נמאס לו להילחם והשלים עם חתימת הסכם שלא היה צריך לחתום עליו. לא היה לו כוח לומר לא, כפי שאנו עושים לעתים קרובות. לעתים קרובות אנו מתביישים לעמוד על זכויותינו ויש לנו חמלה כלפי יריבינו. גם הפעם אלוהים מתפנק ושולח את חייליו מאחורי יעקב לבטל את החוזה הבלתי חוקי הזה ולהשאיר את הדרך חופשית ברוח ליעקב כדי שיוכל למלא את קריאתו ללא ידיו קשורות לאיש מעברו. במהלך התקופה שבין המרת הדת שלנו ללידה מחדש, גם אנו עושים לעתים קרובות טעות מסוג זה. בריתות כוזבות ימנעו מאיתנו להמשיך במסע שלנו אם ה' לא ייתן לנו את החסד לשבור את הקשרים האלה שקושרים אותנו לעבר שלנו. עם זאת, הנצח אינו לוקח בחשבון את זמן הבורות ויש לנו הזדמנות להפציר ברחמיו על הטעויות שלנו ועל ההחלטות הרעות שלנו, כך שהכל יתבטל, יחסל ולא יהיה יעיל יותר. כך נוכל להתקדם לעבר הייעוד שלנו בחופש מוחלט. כאן יעקב עוד לא הפך לישראל.

שני הפנים של רייצ'ל

רייצ'ל הייתה יפה בגודלה ובגזרתה. בהופעתה הראשונה של רבקה, רעיון היופי נראה לי שונה לחלוטין מאשר במקרה של רחל. רבקה התגלתה על ידי משרת זקן של אברהם. איש חכם בגיל מתקדם שאכן כבר לא ממש התעניין ביופייה של נשים. הוא לא הסתכל על המין השני כמו רוב הגברים בדרך כלל, אלא בעיניים הרבה יותר מפוכחות וחכמות. יעקב היה צעיר בשיא הגבריות שלו בזמן שפגש את רחל ולכן היו לו סדרי עדיפויות אחרים. משרתו של אברהם עדיין דיבר על יופי במקרה של רבקה. כמובן, חוסר עניין וזקנה אינם שוללים את תחושת היופי והעידון, להיפך. אולם היופי שתיאר אליעזר היה מסוג אחר. ככל שאני מתבגר בעצמי, אני מבין כמה הטעם שלי משתנה ומתעדן עם השנים ככל שאני מתקדש עוד יותר. היופי עובר מהשטח אל שכבות עמוקות יותר של האדם. רבקה הייתה ללא ספק ילדה יפה מאוד גם במובן הפיזי, אבל היופי האמיתי שלה הגיע במיוחד מעבר לגופה. עם רייצ'ל, אנחנו לא מוצאים זכר לסוג כזה של יופי. קראנו שהיו לה פנים יפות וגוף יפה. בטקסט העברי המקורי, המילה יפה המשמשת לשתי הנשים שונות. רבקה מוגדרת במונח טובה – טובה (טובה, אדיבה) ורחל מתוארת כ- יפה – יאפא (יפה במובן הפיזי). רבקה דאגה להשקות לא רק את הגברים אלא גם את החיות שלהם, בעוד רחל הסתירה את אלילי אביה מתחת לשמלתה גם לאחר שנישאה ליעקב. מסיבה זו יעקב מקלל את מי שביצע פשע כזה מבלי לדעת שזו אהובתו. הקללה תגיע בקרוב לרחל כשבנימין ייוולד. היא תמות בדרכם ותקבר לבדה על הכביש בזמן שהיו במרחק שעות ספורות בלבד ממערת מקפלה שבה קבורים כל האבות והמטריארכים מלבדה. אפילו לאה תיקבר שם אחר כך. למרות שהייתה אשתו האהובה עליו, החליט יעקב לא לקבור את רחל בכספת המשפחתית. היא עשתה טעות. היא לא הסתכלה קדימה, אלא אחורה כדרכה של אשת לוט. רחל לא התנקה מעברה האלילי וזה עלה לה בחיים הפיזיים. היא הייתה צריכה להיות נאמנה בלעדית לאדון בעלה, אבל זה לא היה המקרה. היא עדיין מילאה את ייעודה מאז שילדה את בנימין ויוסף, אך לא הורשה לראות את בניה ממלאים את בניה.