וַיִּגַּשׁ אֵלָיו פֶּטְרוֹס וַיּׂאמֶר לוֹ אֲדׂנִי כַּמַה פְּעָמִים יֶחֱטָא־לִי אָחִי וּמָחַלְתִּי לוֹ הַעַד שֶׁבַע פְּעָמִים׃ וַיּׂאמֶר אֵלָיו יֵשׁוּעַ לׂא־אׂמַר לְךָ עַד־שֶׁבַע פְּעָמִים כִּי עַד־שִׁבְעִים וָשֶׁבַע׃ עַל־כֵּן דּוֹמָה מַלְכוּת הַשָׁמַיִם לְמֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם שֶׁהָיָה יוֹרֵד לְחֶשְׁבּוֹן עִם־עֲבָדָיו׃ וְכַאֲשֶׁר הֵחֵל לְחַשֵׁב הוּבָא לְפָנָיו אִישׁ אֲשֶׁר הָיָה חַיָּב לוֹ עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים כִּכְּרֵי כָסֶף׃ וְלׂא הָיָה־לוֹ לְשָׁלֵּם וַיְצַו אֲדׂנָיו לִמְכּׂר אוֹתוֹ וְאֶת־אִשְׁתּוֹ וְאֶת־בָּנָיו וְאֶת־כָּל־אֲשֶׁר־לוֹ וִישַׁלֵּם׃ וַיִּפּׂל הָעֶבֶד עַל־פָּנָיו וְיִּשְׁתַּחוּ לוֹ לֵאמׂר אֲדׂנִי הַאֲרֶךְ־לִי אַפֶּךָ וַאֲשַׁלֵּם לְךָ הַכּׂל׃  וַיֶּהֱמוּ מְעֵי אֲדׂנֵי הָעֶבֶד הַהוּא וַיִּפְטְרֵהוּ וַיִּמְחׂל לוֹ אֶת חוֹבוֹ׃ וַיֵּצֵא הָעֶבֶד הַהוּא מִלְּפָנָיו וַיִּמְצָא אֶחָד מֵחֲבֵרָיו וְהוּא חַיָּב־לוֹ מֵאָה דִינָרִים וַיַּחֲזֶק־בּוֹ וַיַּחְנְקֵהוּ לֵאמׂר שַׁלֵּם אֵת אֲשֶׁר אַתָּה חַיָּב לִי׃ וַיִּפּׂל חֲבֵרוֹ לִפְנֵי רַגְלָיו וַיְבַקֵּשׁ מִמֶּנּוּ לֵאמׂר הַאֲרֶךְ־לִי אַפֶּךָ וַאֲשַׁלְּמָה לְּךָ הַכּׂל׃ וְהוּא מֵאֵן וַיֵּלֶךְ וַיַּנִּיחֵהוּ בַּמִּשְׁמָר עַד שֶׁיְּשַׁלֶּם־לוֹ אֶת־חוֹבוֹ׃ וְהָעֲבָדִים חֲבֵרָיו רָאוּ אֶת־אֲשֶׁר נַעֲשָׂה וַיֵּעָצְבוּ מְאׂד וַיָּבֹאוּ וַיַּגִּידוּ לַאֲדׂנֵיהֶם אֶת־כָּל־אֲשֶׁר נַעֲשָׂה׃ וַיִּקְרָא אֵלָיו אֲדׂנָיו וַיּׂאמֶר לוֹ אַתָּה עֶבֶד בְּלִיַּעַל אֶת־כָּל־הַחוֹב הַהוּא מָחַלְתִּי לְךָ יַעַן אֲשֶׁר־בִּקַּשְׁתָּ מִמֶּנִּי׃ הֲלׂא הָיָה גַם־עָלֶיךָ לְרַחֵם עַל חֲבֵרֶךָ כַּאֲשֶׁר רִחַמְתִּי־אֲנִי עָלֶיךָ׃ וַיִּקְצׂף אֲדׂנָיו וַיִּתְּנֵהוּ בְּיַד הַנּׂגְשִׂים עַד כִּי־יְשַׁלֵּם אֶת־כָּל־חוֹבוֹ׃ כָּכָה יַעֲשֶׂה לָכֶם גַּם־אָבִי שֶׁבַּשָׁמָיִם אִם־לׂא תִמְחֲלוּ אִישׁ לְאָחִיו בְּכָל־לְבַבְכֶם (עַל־חַטּׂאתָם)׃

(מתי י"ח: כא-לה)

לפיכך עלינו לסלוח 70 פעמים, כלומר תמיד.
אז אנחנו בדרך כלל שואלים את השאלה: "אבל מתי ואיך לסלוח גם כאשר האדם שפגע בנו עושה זאת. אפילו לא מבקש סליחה, הוא אפילו לא מבין שהוא עשה משהו לא בסדר?" כך אנו רגילים להתחמק מהפקודה שזה עתה קראנו כדי להקל על מצפוננו.
מתי ואיך לסלוח אז?
הנה התשובה: מיד, בלי שום ציפייה ובלי לחכות שהאחר יבוא עם חרטות ויבקש מחילה!
כי כך קיבלנו בעצמנו את סליחתו של ישוע המשיח.

החלק השני של המילה מתאר כיצד אנו מתייחסים לאחרים ברוחם בין אם הם מאמינים ובין אם לאו. לאחר קבלת הסליחה האמיתית מהאדון האחד והיחיד, אנו חושבים להיות אדונים בעצמנו, אך אנו בדרך כלל משמיטים לסלוח לשכנו. כשקורה לנו משהו רע, שוכחים שבמקום לקלל את השני צריך לברך אפילו את מי שממנו בא הרע, כגון שקיבלנו את הפקודה:

אֲבָל אַתֶּם הַשּׁׂמְעִים אֲלֵיכֶם אֲנִי אׂמֵר אֶהֱבוּ אֶת־אׂיְבֵיכֶם הֵיטִיבוּ לְשׂנְאֵיכֶם׃ בָּרֲכוּ אֶת־מְקַלֲלֵיכֶם וְהִתְפַּלֲלוּ בְּעַד מַכְלִימֵיכֶם׃ (לוקס ו' כז-כח)

נכתב ע"י זאב שלמה 25.11.2017

Pin It on Pinterest

Share This