מאז החטא הקדמון, האנושות מודעת לחלוטין לכך שהיא איבדה את חייה כשעזבה את גן העדן. אפילו אתאיסטים יכולים להבין בעיניים שהמוות שולט בכל מקום, עד לפרטים הקטנים ביותר של העולם הנברא. מאז שהאדון דחה את אדם וחוה בעולם הגלוי שאנו מכירים, כל המאמצים של האנושות מתכנסים לנקודה ספציפית: התגברות על המוות. דבר זה מאושש לנו על ידי הצהרת ה' עצמו, כשהוא אומר: ויאמר ה':
וַיֹּאמֶריְהוָהאֱלֹהִיםהֵןהָאָדָםהָיָהכְּאַחַדמִמֶּנּוּלָדַעַתטוֹבוָרָעוְעַתָּהפֶּן־יִשְׁלַחיָדוֹוְלָקַחגַּםמֵעֵץהַחַיִּיםוְאָכַלוָחַילְעֹלָם׃וַיְשַׁלְּחֵהוּיְהוָהאֱלֹהִיםמִגַּן־עֵדֶןלַעֲבֹדאֶת־הָאֲדָמָהאֲשֶׁרלֻקַּחמִשָּׁם׃ (בראשיתג' : כב–כג)
המטרה העיקרית של האנושות היא אפוא השמדת המוות או לפחות עיכוב הגעתו. בינתיים, האדם מנסה להפוך את חייו למתוקים יותר, נעימים יותר, תוססים יותר. כדי להשיג זאת, הוא ממציא כל מיני שיטות: הוא מחליף את העבודה בשעשוע – מוזיקה, סמים, סיפוק תשוקותיו הנפשיות והגשמיות, סעודות ואורגיות.
בקיצור, אנו יכולים לומר שמה ששולט בעולם הוא החיפוש אחר רווחת הגוף והנפש, אריכות ימים יחד עם כיבוש מחדש של חיי נצח. במילה אחת, המאפיין הטבוע ביותר של האנושות הוא החתירה לגאולה שלו. החיים שלנו עלי אדמות הם לא יותר ממצב של מוות שבו האדם הגלה את עצמו באשמתו. אלוהים מצדו הפגין רחמים בלתי נתפסים. במקום לבצע מיד את גזר הדין שהאדם ראוי לו, כלומר גזר דין המוות האמיתי והסופי, הוא הציע לנו הזדמנות לגאול את עצמנו. זו לא המשימה שלנו לעשות זאת, אבל הוא גואל אותנו בהקרבתו שלו. הקב"ה נתן לנו את גלות גן העדן במצב מעורב זה שאנו מכנים חיים עלי אדמות. מצב זה בין חיים למוות פיזי כולל את האפשרות לשחזר את ישועת רוחנו על ידי קבלת הדרך היחידה האפשרית לחיי נצח, לעדן האבודה ועוד יותר באמצעות חסד המשיח. מה שכמה עדות נוצריות מכנות "הטהרה" אינו אלא "החיים" הארציים שלנו.
זוהי השיבה הגדולה הזו שה' מציע לנו כאשר נתן את בנו יחידו, כדי שמי שמאמין בו לא יאבד, אלא יזכה לחיי עולם. רוב האנשים, לעומת זאת, מאשימים את האדון בכך שגילה אכזריות מדהימה על שהטיל עונש כה חמור על האנושות כולה עבור ביס בודד של "תפוח". הם לא יכולים להבין את הסיבה מדוע יהוה מרשה כל כך הרבה סבל, אי צדק ופשע. שאלות אלו עולות במוקדם או במאוחר בתודעה של כולם, בין אם הם מאמינים ובין אם לאו.
עם זאת, אנו שוכחים דבר אחד, התקלה שביצע האדם הראשון ראויה למוות מיידי, השמדה מיידית וסופית. העובדה שה' נתן לנו עיכוב מסוים לפני ביצוע גזר הדין נראית לנו כל כך טבעית, שמזמן שכחנו שממש לא מגיע לנו. החסד האלוהי הזה שעדיין בתוקף היום, אנו רואים בו כפי שהגיע לנו.
נשימת המוות עדיין מורגשת היטב. קיומו של המוות אינו נחשב לעתים קרובות כתוצאה של חטאנו, אלא כחומרת האדון. לפיכך, רוב האנשים מתרחקים ממנו וממשיכים בדרכים שלהם כדי להביס את גורלם. לשם מטרה זו, האנושות מחפשת ללא הרף אחר הנאה, נהנתנות, תאווה, ליברטיניזם. נראה שגם רפואה ותרופות שונות הם הכלים המתאימים ביותר להשגת מטרתם. כפי שדבר יהוה חושף את האחריות האישית של האדם למצבו התמותה, התגובה השכיחה ביותר היא מרד. במקום לקבל את השיפוט ולבקש את גרייס, אנשים בחרו בדרך עדינה וקלה יותר להתחדש ולשמח את עצמם. הם בוחרים בתהילה ובגאולה הזמנית והחולפת שמציע הכסף והזהב שהאלילים שלהם מלובשים במקום בכוחה של גאולת המשיח.
האדם הופך את הקב"ה אחראי לאובדן חיי הנצח שלו. הוא פונה מה' בכעס ובמרירות כדי לפנות לפתרונות אנושיים. האיש הזה שממציא אינספור תכניות ומידת ההתקדמות שלו כמעט הגיעה לשיאה, המספר הגבוה ביותר שאליו יכול האדם להגיע, שהוא מספר האנשים וחסר שלם. (קרא את הטקסט למטה: חזון העתיד 666: שָׁלוֹם וְשַׁלְוָה: מדע בדיוני או מציאות?)
אנו יכולים לראות קווי דמיון ביחסי אב-ילד. נזכר בילדותנו, כמה פעמים מרדנו נגד רצונו של אבינו הפיזי ועברנו על פקודותיו תוך גרימת נזק רב סביבנו. כשאבינו נזף בנו. האם לא כעסנו עליו במקום לקחת על עצמו את האחריות שלנו ולהכיר באשמתנו? האם לא האשמנו אותו בכך שהוא נוקשה מדי, ששכחנו שהיינו ראויים למכות טובות או עונש אחר שלא תמיד קיבלנו? פעמים רבות חמקנו מעונש ממגוון סיבות. בדרך כלל הרבה יותר מאוחר אנחנו מבינים שאבינו צדק ושהיינו צריכים להיות אסירי תודה לו על כך שהוא כל כך טוב איתנו.
זיכרונות הילדות שלנו יכולים להיות לעזר רב בקבלת ההחלטות הנכונות בנוגע לנצח, בעודנו עדיין בחיים. למשל, השאלה איזה פתרון אנחנו מאמצים כדי לשחזר את חיינו האבודים: הפתרון האנושי שסופו במוות, או הפתרון של ישו שמוביל לחיי נצח?
זאב שלמה 2014.08.14