עבור למצרים
בתחילת הסיפור, גורלו של אברם עדיין לא ברור לנו. הוא מצווה ללכת אל הארץ אשר יראה לו ה'. בעקבות הגעתו לארץ כנען, מכה רעב באזור. קשה להבין מדוע מוות כזה נופל על העני בבואו (אם כי איננו יודעים באמת מהו הזמן שחלף בין הגעתו לתחילת הרעב). נכון לרגע זה, אברם עדיין נראה כפוף להכל יכול וממילא חוסר המזל תופס אותו. זה לא היה העונש או התוצאה של פגם, אבל זה היה ברצון ה' שאברם, כמו כולנו, הכיר את מצרים. שם, הוא מציג את אשתו כאחותו, והאדון מכה את הארץ בפצעים. אברם הוא שעוות מעט את המציאות ולמרות זאת, המצרים "התמימים" נענשים.
יתרה מכך, אברם מבורך בכל מיני מתנות בתמורה לאשתו שהוא יכול לשמור אחר כך גם כשהשקר נחשף. מתנות אלו מפרעה הן חלק מהונו המפורסם של אברם. הבירה הבסיסית של עם ישראל מגיעה במידה רבה מהאוצר הזה שמציעה מצרים בתמורה לשראי. (אוצר הציבור הזה בא בחלקו מהסחורה שאיתה עזב אברם את עמו ובסופו של דבר תתווסף מתנת אבימלך). ה' מראה אז לאברם מה יהיה גורלם של צאצאיו. העם יצטרך ללכת בדרך דומה לשלו: לאחר רעב, הם ילכו למצרים כדי להיות עבדים במשך ארבע מאות שנים לפני שיעזבו לבסוף עם הון גדול מאוד שגם ימסר להם על ידי המצרים.
ההון הזה הוא פשוט ההון שהאנשים הפסידו בכך שהפכו לעבדים יחד עם שכר עבודת הפרך שלהם.
בתחילת מסע המאמין שלנו, אנו גם עושים טעויות ומועדים כאשר אנו עומדים במבחן ברציפות. עם זאת, אסור לנו תמיד לסבול מההשלכות השליליות של הטעויות שלנו. להיפך, לעתים קרובות אנו יוצאים מבורכים אף יותר מבעבר, כשם ששרי נהנתה מהגנה אלוהית ממעשיו של פרעה, ואברם הצליח לשמור על הטוב שקיבל תמורת "אחותו". זה מצב מאוד נוח. אנחנו עושים טעויות ואפילו לא זוכים להכרה, להיפך, אנחנו מקבלים חיבוקים מהאב כמו ילדים קטנים. רבים מאיתנו היו רוצים לשמר את המצב הזה של אינפנטיליזם רוחני. זה אכן טוב מאוד לחיות על ברכי ה' כמו ילד קטן, אבל כשמגיע זמן הבגרות ואנחנו רוצים להישאר ילדים, זה לא יעבוד. כי הקב"ה לא קרא לנו להישאר תינוקות נצחיים, אלא רוצה להפוך אותנו למבוגרים אחראיים. הדבר היחיד שחייב לשרוד מילדותנו הוא טוהר הלב שלנו ותו לא. הלב הזה שדרכו עלינו לשפוט ולהבין את רעתנו באהבה ובחוסר עניין מוחלט. זו אולי אחת הסיבות העיקריות לכך שרבים פשוט מפסיקים לאחר זמן מה מבלי להיות מסוגלים לעשות צעד נוסף קדימה ברוחם. אנו דוחים כל אחריות, כמו צעירים שמסרבים להתבגר ולהישאר בני נוער סוררים נצחיים. כשאנחנו עדיין חושבים להיות ילדים, אנחנו משקרים בעיקר לעצמנו. בקיצור, אנחנו הופכים את עצמנו לחסרי אונים וחסרי תועלת רוחנית.
אבל יש עוד מלכודת גדולה שאנחנו נופלים אליה לעתים קרובות. אנחנו דוחים בחומרה כל דבר שבא ממצרים, כל מה שהיה חלק מחיינו הקודמים. אנחנו סוגרים את הדלת מול העבר שלנו בצורה קיצונית ובורחים בפקעת הדתית שלנו כמו במנזר שממנו אנחנו מסרבים מכל וכל לצאת ללכת לעולם. אבל זה בעולם הזה שמקומנו הוא על פי רצון המשיח המתבטא בתפילת הכוהנים היגי. בעולם הזה עלינו לבצע את שירותנו. אנחנו לא יכולים להיות תחת עול העולם ברוח, אבל פיזית, העולם הזה אכן זקוק לנוכחותנו. גם מהעולם הזה כל הונו, טובתנו החומרית והידע שלנו בתחומים שונים המאפשרים לנו למלא את תפקידנו ולהביא את הבשורה למצרים. זה יהיה מאוד לא חכם לדחות את כל זה. גם אנחנו לא צריכים לדחות את כל ההיבטים של מדעי האדם שבמבט ראשון אולי נראה שהם סותרים את דבר הנצח, אבל אנחנו יכולים בקלות להבין שהרבה פעמים הם באמת מוכיחים זאת.
עדיין ישנה דוגמה שלישית לגלות מצריים בתנ"ך. זוהי גלות רבותינו בימי ילדותו, כאשר נאלץ לברוח מרדיפת הורדוס. ישוע בילה חלק ניכר מנעוריו במצרים בהגשמת הנבואה הכלולה בהפטרת השבוע. אור העמים היה צריך להכיר את העמים האלה, הגויים שבשבילם ירד לעולם הזה כדי שתוצע גם להם הכרת ה' והגאולה. בכך הוא הראה לנו את הדוגמה הבאה. לא היה צורך שיכיר אף אחד, כי הוא מכיר את כולם במקור. אף על פי כן, כאדם בשר ודם, הוא היה צריך להראות לנו את הדרך שעלינו לעבור בעצמנו.
זאב שלמה 11.10.2013